לוי פרץ לתודעה הציבורית בטור השנון והמשעשע 'סולם יעקב', במקומון הירושלמי 'כל העיר', שבו חיווה את דעתו כמבקר וכמתפלל על בתי הכנסת השונים בירושלים. בהמשך ועד לאחרונה כתב טור שבועי במוסף השבת של '
ידיעות אחרונות' בשם 'מדרש ביתי'. אחרי שקהל מעריציו נחשף לכתיבה שלו, הוא נחשף גם לקוקו ולברט, סימן ההיכר של לוי במשך שנים, בהופעותיו בטלוויזיה. את הקוקו, אגב, הוריד לפני כשלוש שנים. "טורח התחזוקה", הוא מסביר.
ללוי, שבין היתר הנחה תוכניות נוער בטלוויזיה החינוכית ותוכנית טיולים בחו"ל בערוץ 'התכלת', לו"ז צפוף במיוחד. בימים אלו הוא מריץ מספר מופעים מצליחים במקביל: 'צחוק עשה לי' עם ההרכב 'אנדרלמוסיה'; 'גשר ההלכה' עם חנן יובל; 'לכו אתם!' עם אריאל הורוביץ, ו'קלבת שבת' של בית 'אביחי' יחד עם חבורת שחקנים ירושלמיים בשם 'האינקובטור'.
ובכל זאת, רבים מכירים את לוי דווקא מתוכנית הרדיו 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל שאותה הוא מגיש מזה כמה שנים עם אברי גלעד. בתוכנית, שהייתה אמורה להיות צחצוח חרבות של קטבים מנוגדים, הפכו השניים להיות נינוחים כל כך עד שנדמה לרגע שמדובר בשיחת רעים המתקיימת בסלונם הפרטי.
לוי - נשוי לאביטל ואב לשלושה - נושא כובעים רבים, "אבל הכול מתחבר", הוא טוען. "אני מרצה באוניברסיטה הפתוחה על פרשת השבוע ובסוף ההרצאה מישהי מהקהל אומרת לי: "לא הבנתי, מה התזה שלך?" ואז אני אומר לעצמי: 'וואו! אני לא מספיק חושב על הדברים במונחים האלה, של לקחת את כל מה שאני רוצה לדבר עליו ולשים עליו כותרת מסודרת'. באמת, מה התזה שלי? אני כבר ילד גדול, חגגתי השנה 46, אולי הגיע הזמן שתהיה לי תזה. חשבתי על זה אחר כך, שאם אני יכול לשים כמה דברים במרכז, יסודות מכוננים של מה שעברתי במרוצת חיי, אז הדברים שחשובים לי באמת: הזהות, הישראליות, הציונות, כל מה שקורה פה, המתח הזה שבין מה שמסמלת ירושלים למה שמסמלת תל אביב, עברו את השינוי שקרה בתוכנית 'המילה האחרונה'".
מתי קרה השינוי?
"גם אברי, גם אני, גם אורי (אורבך) וגם עירית (לינור) מתקשים לשים את האצבע ולומר מתי הפסיק להיות לנו חשוב לנצח והתחיל להיות לנו כיף. אברי בא מבית מאוד חילוני ואני מבית מאוד דתי, ממשפחה של רבנים ומחינוך של בני-עקיבא, ובתור שכזה, חוויתי את כל ילדותי כמקום שבו התאמנו לנצח בוויכוח ההוא, שיום אחד כולנו נהיה רבנים כאלה והם כולם יהיו פבלו קריסטיאני וניכנס ברבּם ונראה להם שבניגוד אליהם, אנחנו עשינו שיעורי בית. באנו ממקום ששם את הניצחון בפולמוס במקום מאוד מאוד גבוה. ולמרות זאת, ה'דע מה שתשיב לאפיקורס' הזה, שהוא כאילו מדבר על הניצחון, בעצם מרמז על תבוסה מוחלטת".
למה של תבוסה, אם החינוך היה לתרגל את התשובות הנכונות?
"כי תפישת היסוד בילדותינו הייתה שהובסנו. בילדותינו ברור היה לגמרי, שאף אחד לעולם לא יחזור בתשובה ורק נקווה שאחוז החזרה בשאלה יהיה סביר. היה ברור שאם אני מערבב דתי וחילוני ומשקשק טוב, אני מקבל חילוני. וברור היה לגמרי שאם אני אלמד בתיכונים בעיר אני אהיה חילוני, ואנחנו חייבים יישובים משלנו ופנימיות משלנו ופלוגות בצבא של הסדר משלנו".
לדעת לוי 'המילה האחרונה' היא מיקרוקוסמוס של תהליכים שקורים בארץ. ליטוש העמדות הוא כבר פחות חשוב. במקומו נוצר כיוון חדש, שבו הקצוות הרחוקים שהיו בילדותו מתקרבים, הגבולות מיטשטשים וההתבצרות מאחורי חומות היא פחותה.
על התהליכים החברתיים והגשרים בין קטבים שלוי בונה, הוא קיבל את פרס 'ליבהבר' לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית בישראל לשנת תש"ע, יחד עם המוזיקאי והמלחין שלמה גרוניך. הפרס, שמוענק במסגרת טקסי הסיום של מכון שכטר למדעי היהדות, מוענק זה השנה ה-13 לדמויות מרכזיות שתרומתן לסובלנות הדתית ניכרת. בין הדמויות שקיבלו בעבר את הפרס ניתן למצוא את מוקי צור, הרב
מיכאל מלכיאור, העיתונאית במבי שלג ורבים אחרים.
קבלת הפרס מרגשת אותך?
"בוודאי! זה מרגש וזה מוזר, כי אני צעיר מדי לקבל פרסים שעושים קולות של מפעל חיים, וזה מוזר כי על עשיית מעשים לקידום הסובלנות לא צריך לקבל פרס. צריך לתת עונש למי שלא עושה אותם. זה מרגש כי אתה פתאום מבין שנגעת באנשים וחשוב להם שתדע שמעשיך רצויים. לא תמיד היה לי ברור שמעשיי רצויים. כשאומרים לי שמעשיי רצויים, זה כמעט מביא לי נחת, למרות שזאת לא מילה מהעדה שלי".
העדה שלו היא סוג של רנסנס. קשה להאמין שלוי, שנראה כאילו צמח בתרבות מזרחית אסלית, גדל בבית שהנושא הזה לא היה חלק מהותי מחייו. בביתו היה אומנם מקום של כבוד לתרבות המזרחית, אבל בעיקר השלמה והתערות טוטאלית בסביבה האשכנזית-דתית-לאומית של בת-ים ובהמשך של קריית-אונו. "עד גיל 16 הייתי אשכנזי לכל דבר ועניין. קראתי את פרשת הבר-מצווה שלי באשכנזית, אבא שלי לימד ילדים קריאה בנוסח אשכנזי לבר-המצווה ותמיד התפללנו בבית הכנסת של האשכנזים שקראנו לו 'בית הכנסת שלנו', ובימים נוראים הלכנו לסבא וסבתא ל'בית הכנסת של הספרדים'. לא הרחקנו לכת לקרוא להם 'אחינו הספרדים', אבל לא היינו רחוקים מכך".