לכנס של SJP שהתקיים לאחרונה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית הגעתי באקראי, עת תרתי אחר סוכה באזור שבו אני מתגוררת כעת בניו-יורק. משנודע לי כי חב"ד הקימו סוכה בקמפוס של קולומביה, יצאתי בשבת של חג הסוכות לאתר את הסוכה. הסוכה בקמפוס הייתה ריקה. החצר הסמוכה לה, לעומת זאת, הייתה שוקקת חיים: סטודנטים רבים עטויי כאפיות על צווארם חילקו חומר תעמולה נגד ישראל. באותה העת, התברר לי, התקיים בקמפוס כנס של SJP - תנועת הסטודנטים למען צדק בפלשתין (Students for Justice in Palestine). חלפתי על פני הסטודנטים ועמדתי לעזוב את הקמפוס ולהמשיך בטיול של שבת. יצאתי בשער שבו נכנסתי ופניתי לשוערת: "היכן מתקיים כעת הכנס של SJP?" "בבניין פה ממול, בקומה השלישית", השיבה.
בעודי חוככת בדעתי מה לעשות, הובילוני רגליי לאולם המרכזי שבו התקיים הכנס. תנועת SJP נוסדה באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בשנת 2001, ומאז עברה גלגולים שונים. כיום נחשבת התנועה לאחת מעשר הקבוצות האנטי-ישראליות המרכזיות בצפון אמריקה. משיחות שניהלתי במקום עם פעילים בתנועה הבנתי כי בכנס משתתפים כ-350 סטודנטים ונציגים מכ-150 אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב.
התופעה של תעמולה אנטי-ישראלית ברחבי הקמפוסים בארה"ב אינה חידוש בעבורי אך דברים שרואים מכאן לא רואים משם. האולם שבו התקיים הכנס היה מלא סטודנטים, שיעור בלתי מבוטל מהם היו ממוצא מוסלמי, אך היו גם רבים בני דתות אחרות. מצאתי בצד מושב ריק, והסטודנטית שלידה התיישבתי הסבירה כי "מדובר במפגש של סטודנטים שבו עומדים לדון במצבם של הפלשתינים ובאפרטהייד המתקיים בישראל". לשאלתה על מעשיי במקום עניתי ללא היסוס שאני יהודייה, אזרחית ישראל, ומעניין אותי לשמוע מה הסטודנטים במקום חושבים על המצב בישראל. עוד הוספתי כי אני חוששת שהסטודנטים היושבים כאן מקבלים תמונה מעוותת על המתרחש. "אבל הנה, הוא יהודי", אמרה הסטודנטית והצביעה לעבר סטודנט שישב בסמוך אליה, "והוא תומך בפעילות שלנו". ייתכן שהוא יהודי, השבתי לה, אך אם הוא תומך בפעילות שלכם כנראה אין לו מושג על המתרחש במדינת ישראל.
הסטודנטית, שדבריי לא ערבו במיוחד לאוזניה, החלה מתנועעת באי-נוחות במושבה וחדלה להפגין כלפיי אדיבות. "אני חושבת שאסור לך להיות כאן. זה מפגש סגור של סטודנטים", אמרה בתקיפות. זה בסדר, השבתי לה, והמשכתי לשבת. "לא, זה לא בסדר. אסור לך להיות כאן", אמרה בנימה שהפכה תוקפנית יותר ויותר, והוסיפה: "את צריכה לקבל רשות מן המארגנים. גשי לבחורה העומדת ליד הבימה, זו עם כיסוי הראש, וקבלי את אישורה". נימת דבריה המאיימת והעובדה שעמדה לקום מכיסאה רמזו לי כי אם לא אפנה אני למארגנים, תעשה זאת היא. אי לכך, פניתי לבחורה מכוסת החיג'אב והסברתי את מבוקשי. הבחורה, יחד עם סטודנט נוסף שנמנה עם מארגני הכנס, אסרו עליי בנחרצות להישאר באולם. "מדובר במפגש סגור לסטודנטים בלבד", הסבירו. "חשוב לנו לאפשר לסטודנטים לומר באופן חופשי את מה שהם מרגישים בלא נוכחות זרים מן החוץ".
לא קשה לנחש את שהתרחש אחר כך בתוך האולם, ואת מה שהפיצו פעילי התנועה בקרב הסטודנטים, כפי שהעידו חומרי התעמולה ותוכניית הכנס שנפלו לידיי. "בבואנו לשרטט את עתיד התנועה, עלינו להתבונן תחילה אחורה ולהכיר במאמצים של אלה שקדמו לנו", נאמר בתוכנייה. "אפילו לפני ה'נכבה' ב-1948, פלשתינים נאבקו בקולוניאליזם הציוני על אדמתם. לאחר הנכבה, זקנינו בפלשתין ובתפוצות ארגנו תנועות מחאה ואימצו כמה אסטרטגיות להמשיך במאבק [...] הדורות הקודמים של הפעילים בקמפוס סללו לנו באומץ את הדרך. מהם למדנו כיצד להתעמת ביעילות עם האפרטהייד הישראלי, עם הקולוניאליזם הישראלי ועם הכיבוש הישראלי. מן הקודמים לנו במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה ובתנועה למען זכויות האזרח אנו שואבים כוח, הכווונה ועידוד, ביודענו כי לבסוף הצדק מנצח".