עובד שקוף - עבודה שחורה

"עובדי הקבלן הם קוטפי כותנה מודרנים", אומר לאון מורוזובסקי, היו"ר לשעבר של הסתדרות המעו"ף (מִנהל, משק ופקידים). "אם במאי סרטים מחפש ניצבים לסרט על תקופת העבדות, הוא יכול לקחת את עובדי הקבלן. הם לא צריכים יכולת משחק. הם פשוט צריכים להתנהג בסרט כמו שהם מתנהגים בעבודה". ומורוזובסקי מפרט: "אני מדבר על שלושה תחומים – מטלות, יחס ותנאים. המטלות שמופלות על כתפי עובדי הקבלן רבות יותר, בהשוואה לעובדים שהם חלק מהארגון. למשל, עובדת ניקיון שהיא חלק אינטגרלי מבית חולים ושמוגנת ע"י הסכמים קיבוציים, תנקה בצורה משמעותית פחות מעובדת ניקיון שמופעלת בידי קבלן. עובדת הקבלן תידרש לנקות שטח שיכול להיות פי ארבעה מחברתה שמועסקת כשכירה בארגון".

אולי כי ההסכמים הקיבוציים מעודדים בטלנות, והקבלנים מצפים לקבל תמורה מלאה על השכר שהם נותנים?

"היקף העבודה של עובדת הניקיון הממוסדת נקבע לאחר שהמכון לפריון עבודה קבע בחוות דעת ברורה מה שטח הראוי והַסביר, שעובדי ניקיון יכולים וצריכים לבצע בשעה אחת של עבודה. "אחד הדברים הנוראיים, בהקשר זה, הוא שכשהמנקה של הקבלן מתבגרת ולא מסוגלת לעמוד במכסות הדרקוניות שהטיל עליה הנוגשׂ שלה, הוא פשוט מעיף אותה, מהיום להיום. גם אם היא עבדה אצלו 15 או 20 שנה. אבל החמור ביותר בעיניי זו ההשפלה שהיא מנת חלקם של עובדי הקבלן. הם נמצאים בסטטוס אחר וכל הזמן מבהירים להם את זה במעשים. למשל, עצם העובדה שבהרבה מקומות, עובדי הקבלן אוכלים בחדר אוכל משלהם או בחוץ על הדשא. שחלילה הם לא יתערבבו עם בני האצולה – העובדים של המוסד. זו חרפה".

עובדי הקבלן חסרי הגנה לחלוטין?

"לא. בעיקרון הם מוגנים ע"י חוקי המגן שכוללים את חוק שכר מינימום, דמי מחלה, חופשה וכיוצ"ב. הבעיה היא שמדובר באנשים שבמרבית המקרים לא יודעים לעמוד על הזכויות שלהם ומשום כך בפועל המעסיקים שלהם מתעלמים מחלק של אותן הגנות; מי יותר - מי פחות".

מלבד חוקי המגן - שמחייבים את המעסיק אפילו אם העובד מוכן לוותר עליהם - קבע החשב הכללי של האוצר כללים, שנועדו להגן ספציפית על עובדי הקבלן. ב-2007 פרסם החשב הכללי דאז, ירון זליכה, הוראות בנושא עובדי הקבלן. ההוראות שוללות את האפשרות למכרזי הפסד במגזר הציבורי, באמצעות קביעת תִמחור מינימום. המשמעות היא שהצעה נמוכה במיוחד, שתגרור בהכרח קיפוח זכויות של עובדים, לא תתקבל. ההוראות מחייבות גם משרדי ממשלה, לבצע בקרה שנתית על התקשרויות עם קבלנים. אלא שההנחיות היפות לא פגשו עד כה את "העובדים השקופים", כפי שמכונים עובדי הקבלן. את ההסבר לכך מספקת הכלכלנית עו"ד ד"ר לינדה עפרוני, שעבדה בעברה בשירות הציבורי ככלכלנית: "מי שחותם על החוזים עם הספקים פוחד מאימת הממונים עליו הרבה יותר מהאשמה שלהם, שהוא העדיף הצעה יקרה יותר ובזבז כספים, ואולי גם קיבל 'תמרוץ' מהקבלן, מאשר באי-קיום הנחיות החשב הכללי לשעבר, משנת 2007". הוכחה לכך שהוראות החשב לא יושמו הלכה למעשה ניתן ללמוד מדברי שר האוצר, שחזר על 'עקרונות זליכה' בניסוח אחר ומחודש: "אני יודע שכל הצעות האוצר לשיפור תנאי ההעסקה והשכר של העובדים בחברות קבלניות יְיַקרו בשיעור משמעותי את השירותים שהממשלה קונה, כולל כמובן שירותי ניקיון, ואנחנו מוכנים לשלם יותר, הרבה יותר. ייפסק הנוהל של קבלת ההצעות הזולות ביותר במכרזי הממשלה. נוהל שכתוצאה ממנו חברות המספקות שירותים עושקות את העובדים. בהתקשרויות ציבוריות יושם דגש קודם על תנאי העבודה של העובדים". ומי ערב לכך שאם אכן הממשלה באמת תשלם הפעם לקבלנים סכום גבוה הרבה יותר, הרי שהכסף יגיע לכיסם של העובדים? אולי הקבלן התחמן ישלשל את הכסף החדש לכיסיו, ומשום שרוב מוחלט של עובדיו אינם יודעים לעמוד על זכויותיהם, איש לא יידע על כך? לשם כך בדיוק קיימים פקחי האכיפה של התמ"ת. מספרם עומד כיום על 45 בלבד. ואולם לפי תקני ה-OECD חייב להימצא מפקח אחד של חוקי עבודה על כל 10,000 עובדים. שיעור התעסוקה בישראל עומד כיום על כ-3 מיליון עובדים. בחישוב פשוט: על-פי תקן ה-OECD יש להכפיל את מצבת הפקחים לכמעט פי שבעה – מ-45 ל-300. ועד שזה יקרה קיים סיכוי לא מבוטל, שהקבלנים ימשיכו לגזול בסתר את כבשת הרש של עובדיהם. אלא אם כן תשתנה השיטה ועובדי הקבלן ייקלטו במקומות העבודה, מה שנקרא 'העַסקה ישירה'. כמו ההחלטה של האוצר, לקלוט לשירות הממשלתי את 250 עובדי הקבלן, שעובדים בהוסטלים לניצולי שואה.

פתרון אחר לבעיית תנאי עובדי הקבלן מציע ג'קי אדרי, עובד לשעבר במפעלי ים המלח: לערב את התקשורת. יש לזה השפעה, כך מתברר, ואפילו על טייקוני הטייקונים. "ב-98' עבדתי במפעלי ים המלח, באמצעות קבלן", מגולל אדרי את סיפורו. "הפער הבלתי נסבל בין התנאים של עובדי החברה לבין התנאים של עובדי הקבלן, גרם בסוף לאילנה דיין להקדיש תוכנית שלמה ב'עובדה' לסיפור הזה. ב-2004 היא שִדרה את הסרט 'זהב לבן עבודה שחורה', שתיאר את תנאי העבדות שלנו, עובדי הקבלן במפעל, שעבדנו הרבה פעמים 16 שעות בחום נוראי וקיבלנו שכר פרוטות. ללא תגמול של שעות נוספות, ללא תנאים סוציאליים. וקיבלנו גם יחס אחר: היו לנו תגיות עובד שונות, נסענו בהסעות נפרדות, לא חלילה עם עובדי המקום, ואכלנו בחדר אוכל נפרד. אחרים פחדו לדבר, אני שיתפתי את הצופים במה שקורה וכמובן שפוטרתי חמש דקות אחרי השידור. אבל התוכנית הזו עוררה סערה. משפחת עופר, בעלת החברה, נלחצה, הזמינה מח"כ לשעבר אלי גולדשמיט דוח עם המלצות, ולזכותה ייאמר שהיא אִמצה את ההמלצות במלואן. המלצות ששינו בצורה משמעותית את מצבם של עובדי הקבלן במפעלי ים המלח". אלא שזו עצה טובה, וקוץ בה: התקשורת לא תפרסם כל עוולה של קבלנים, ובוודאי שלא בתדירות בלתי-פוסקת. אלה הכללים האכזריים של הכלי הזה, שהוא מבקש כל הזמן סיפורים חדשים ושונים. ואם סיפור חדש חוזר על הסיפור של אתמול, אף עורך לא יפרסם אותו. עורך-דין ידוע, שביקש לשמור על עילום שמו, שיתף אותנו במה שיעץ לבנו, שעבד בהיותו סטודנט כאיש אבטחה של חברה קבלנית. "הבן שלי סיפר לי כיצד עושקים אותו מעסיקיו. אמרתי לו שאם הוא יפתח את הפה ויילחם, הוא יאבד את מקום עבודתו. במקום זאת הדרכתי אותו לתעד בפרוטרוט כל עושק. יום אחרי שהוא פרש ביוזמתו מעבודתו, הוצאתי מכתב למעסיקים שלו ותבעתי את הכל, עד הגרוש האחרון, כולל ריבית והצמדה. מיד הם הזמינו אותי למשרדם ושילמו באותו מעמד את המגיע לו, בלי להתווכח ובלי להתמקח".

כשבנימין נתניהו היה שר אוצר הוא הִרבה להשתמש במשל השמן היושב על כתפיו של הרזה. השמן בנמשל היה השירות הציבורי, הלא יצרני. הרזה היה המגזר התעשייתי – אלה שמביאים את הכסף למשק. "לרזה אין יותר כוח לשאת את הנטל", אמר אז נתניהו. סיפורם של עובדי הקבלן הוא סיפור על רזים אחרים, שמנוצלים בידי קבלנים שמנים. רק שלרזים האלה יש כוח לשאת את השמנים שרוכבים עליהם כבר הרבה מאוד שנים. מסיבה פשוטה: אין להם ברירה. מתי החל עידן עובדי הקבלן במשק הישראלי? תמר גוז'נסקי שירתה כחברת כנסת בין השנים 88'-02', ובלטה בפעילות ללא לאות למען העובדים, בעיקר החלשים שבהם. גוז'נסקי יודעת להצביע בדיוק מתי נפרץ הסכר הזה. כלומר, מתי החלה תופעת עובדי הקבלן. "זה קרה בשנת 91' כשהממשלה החליטה להפסיק את 'חובת הזיקה', כשהיא פטרה את המעסיקים לגייס עובדים דרך לשכות התעסוקה. מאז צצו, כפטריות אחרי הגשם, ה'ראיסים' - והשאר היסטוריה". מורוזובסקי לא זוכר, מאז תחילת תופעת עובדי הקבלן בארץ, אווירה ציבורית ופוליטית כל כך אוהדת למען עובדי הקבלן, כמו בימים אלה. "זו הזדמנות היסטורית", הוא אומר. "חייבים להכות היום בעוצמה רבה בברזל החם, כדי לבער את הנגע הנורא הזה מהחברה הישראלית".

אורנה עמוס מארגון העובדים "כוח לעובדים", ליוותה את 'המרד הפלאי' של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן-גוריון בשנה האחרונה. "ההתקוממות של עובדות הניקיון שם נשאה פרי", היא אומרת, "ולאחר חודשים ארוכים שתיזזו אותנו בלך ושוב, עשינו היסטוריה: 200 עובדות הניקיון של האוניברסיטה חתמו על ההסכם הקיבוצי הראשון של עובדי הקבלן. אלא שרגע אחרי החתימה, האוניברסיטה החליפה את הקבלן והקבלן החדש לא מכיר עדיין בסיכומים".

סליחה על הדימוי, אבל נראה שבמקרה זה הניתוח הצליח והחולה מת.

"במידה מסוימת כן, במידה מסוימת לא – כי בכל זאת יצרנו תקדים. אבל באמת מה שקרה הוא הוכחה לכך שהפתרון צריך לבוא דרך מזמין העבודה, לא דרך ספק העבודה. חייבים לחתור למצב של העסקה ישירה – שילוב עובדי הקבלן במקומות העבודה". אלא שכיום רבות מהחברות פועלות בדרך הפוכה לחלוטין - בשיטת הניהול המודרנית 'מיקור חוץ' (מלשון מקור - source), שיטה שבבסיסה עומד הרעיון להוציא מהארגון את תפעול הפעילויות שאינן נמצאות בבסיסו ולהעבירן לגוף חיצוני. לשיטה זו יש שני ענפים שונים בתכלית: ענף כוח האדם וענף הקבלנים. ענף כוח אדם מספק רק עובדים והם מנוהלים על-ידי מבקש העבודה, ואולם ענף הקבלנים מספק מלבד העובדים גם את החומרים, חומרי הגלם, תוכנות וכו' והעובדים של הקבלנים מנוהלים רק על-ידי הקבלנים עצמם. "בזמנו", אומר יניב בר-אילן דובר 'כוח לעובדים', "עמיר פרץ חוקק את חוק 'תשעת החודשים', המחייב את מקום העבודה לקלוט את עובדי ענף כוח האדם במקומות העבודה בהם עבדו ב-9 החודשים האחרונים. ואולם חוק זה לא חל על עובדי הקבלן. וכך קורה שעובדי כוח האדם שהרבה מהם בעלי מקצועות מבוקשים – אנשי מחשבים, רואי חשבון וכיוצ"ב, משתלבים במקומות העבודה הזמניים שלהם והופכים להיות עובדים מן השורה לכל דבר ועניין, ואילו עובדי הקבלנים - שרובם אנשי ניקיון, אבטחה ושמירה – לעולם לא ישתלבו במקומות העבודה אליהם הם מתייצבים מידי בוקר, לעיתים שנים על גבי שנים. יתרה מזו: אם יזכה במכרז קבלן חדש, הרי שעובדי הקבלן שהפסיד, יעזבו בן לילה את האתר בו עבדו לפעמים שנים רבות". בשורה התחתונה, ל'מיקור חוץ' יש שני בנים: לראשון – עובד כוח האדם - יש זכויות ואופק תעסוקתי; לשני – עובד הקבלן – אין כלום, זולת שכר הדחק, וההגנות של חוקי המגן, שהוא מקבל באופן זמני, ועל-פי-רוב גם באופן חלקי, ממעסיקו הקבלן. זווית נוספת בנושא עובדי הקבלן, שלא קיבלה ביטוי בדיון הציבורי, היא סוגיית מבריחי הגבול. "אין ספק", מאשרת ד"ר עפרוני, "שככל שהשוק מוצף ביותר ויותר מתחרים על מקומות העבודה בַלֶבל הנמוך ביותר - עובדי הניקיון - הפיתוי של המעסיק הוא לפגוע יותר ויותר בתנאים של אותם עובדים. זו נוסחה כלכלית פשוטה של ביקוש והיצע". אגב היצע – אין מספר מדויק כמה עובדי קבלן מועסקים בישראל. רק אומדנים.