מרוממה באהבה: ערוץ 1 מחפש צופים

מחלקת התעודה הייתה תמיד מקור גאוותו של הערוץ. מבט שני הוותיקה, עם 35 שנים מאחוריה, פתחה את העונה ביום רביעי עם תחקיר מבשר רעות לישראל אך טובות לערוץ הראשון על נתיב האורניום. בהמשך השנה היא תציע תחקיר על ילדים הרוצחים ילדים, וגם על סטיב ג'ובס המנוח. מעניין יהיה לראות מה יכול הערוץ הראשון, מכל הערוצים שבעולם, לחדש על סטיב ג'ובס. לצד "מבט שני" מחזיק הערוץ ב"60 דקות" עטורת השבחים של CBS, שמספקת ממד בינלאומי שחסר בתוכניות התחקירים בערוצים המתחרים. לצד אלו יופיעו סרטים תיעודיים נוספים, כמו סדרת המתח התיעודית האישה שידעה יותר מדי, על מאמנת הדולפינים/אשת הביון ג'ני מיי, שנמצאה מתה בתל אביב ב-1994; הקיבוץ המשובחת (שכבר שודרה בערוץ 8 השנה), של מודי בראון; "ההיסטוריה של הטרור", סדרה שמתיימרת למפות את הטרור העולמי ושורשיו; ורצועת הסרטים "הסיפור האמיתי". בכל הקשור לתעודה, הערוץ הראשון לא שוקט על שמריו.

הדבר הראשון שתפס את עיני בקומוניקט המלווה את לוח השידורים החדש הוא שורה קצרה, כמעט אגבית: "מהדורת חדשות מקוצרת (20 ד') תשודר מדי ערב". זהו ניסיון נוסף – נדון לכישלון, אם יורשה לי להסתכן בהימור לא פרוע – להתמודד חזיתית עם מהדורות החדשות של הערוצים המסחריים. חבל על הזמן. אין שום סיכוי. הערוץ הראשון כבר ניסה בעבר לעשות זאת. מהדורת "מבט" נדדה בעקבות מהדורת החדשות של ערוץ 2 לשעה 20:00, ועברה למתכונת מורחבת. היא נכשלה, וחזרה עם הזנב בין הרגליים ל-21:00. זה כבר היה מאוחר מדי. ערוץ 10 קם עם מערכת חדשות נשכנית משלו, ו"מבט" נותרה לדמם מאחור בין צופים מקשישים לטכנאים מסוכסכים. גם מהדורה מקוצרת, מתומצתת, דינמית ונטולת פרסומות לא תצליח לדגדג את חדשות 2 וחדשות 10. בכדי לעשות זאת, זקוקים בחדשות הערוץ הראשון לאחד מהשניים – או הצלחות עיתונאיות רבות תהודה ("בראון-חברון" סטייל), או נס. ועדיף שילוב של השניים. מהדורה מקוצרת שאמורה להתמודד עם המהדורות המרכזיות והמובילות היא התאבדות. עדיף כבר היה לשבץ כאן שידור מחזורי של "קרובים קרובים". מי שעוד נשלחה להתאבד היא גאולה אבן המצוינת, שיכולה הייתה לתת פייט יפה לרפי רשף ב-17:00 או לגיא פינס ב-19:00, אבל אין לה שום סיכוי בשעה הזאת מול לונדון וקירשנבאום, שיש להם גם תוכנית מצוינת וגם כזו שמדברת אל אותו קהל. אם אני גאולה אבן, אני רוקד הולה באולפן בחצאית קש וחזיית אגוזי קוקוס. יש לזה יותר סיכוי להביא רייטינג. לז'אנר תוכניות האקטואליה המתאבדות צרפו תוכנית מעניינת שתעלה בימי שלישי היא "הפרלמנט" – כינוס של חמישה מומחים מובילים לדיון בענייני דיומא. תוכניות קבינט מסוג זה קמות ונופלות בסופו של דבר על איכות המשתתפים. סביר להניח של"הפרלמנט" לא יהיה מה לחדש לז'אנר, אבל היא עדיין יכולה להתגלות כמעניינת. לא מעניינת כמו הפרלמנט של שאולי בארץ נהדרת, אבל מעניינת. מעניין גם עד כמה היא תצליח להיבדל מ"פוליטיקה" המצוינת המשודרת מאוחר יותר באותו ערב.

אם יש תחום שבו ניתן היה לקוות שהערוץ הציבורי יוביל, זה כאן. אבל סדרי עדיפויות לקויים ופערי תקציבים גדולים מהעולם החיצון השאירו את הערוץ הראשון להיגרר בעקבות הערוצים המסחריים ודרישות סוגת העלית המושתות עליהם. טוב, לפחות הוא מנסה: הערוץ יקרין החורף את גיא אוני התקופתית של דן וולמן, שגם הוקרנה כסרט בבתי הקולנוע; את "אוסטרליה שלי" של עמי דרוזד, על ילדים יהודים שגדלו כנוצרים בפולין ועולים לישראל; ואת "30 ש"ח לשעה" של יוסי מדמוני ודוד אופק, שעוסקת במצוקתן של ארבע מנקות, עובדות קבלן. חוץ מזה ישודרו גם סרטים קצרים של בוגרי בתי ספר לקולנוע ברחבי הארץ, וגם על כך ראויים בערוץ הראשון לשבחים. סרטים שכאלה – חסרי סיכויים מעשיים לרייטינג משביע רצון, אבל מעודדים יצירה מקומית – הם בדיוק מה שערוץ ציבורי צריך לתת.

אחד הניסיונות החדשים שמופיעים בלוח הוא הניסיון לפלח אותו לרצועות נושאיות בשולי הפריים טיים. הקונספט הזה בא בעקבות ערוץ 10, שמציע תוכניות קבועות למן שעות אחר-הצהריים ועד לפריים טיים, ושוב אחריו. בערוץ 10 זה עובד היטב מסיבה פשוטה – התוכניות טובות, ולכן הקונספט – שנועד להקנות לצופה הרגלי צפייה קבועים ופשוטים – משרת אותן. לערוץ הראשון יש שלוש רצועות כאלה (מעבר לתוכניות האקטואליה). הראשונה היא רצועת הספורט בשבע – מגזין ספורט יומי בהנחיית בוני גינזבורג. זה אינו מגזין חדש, ואם לא הכרתם אותו עד עכשיו, זה כנראה כבר לא יקרה. ניחא. ב-19:30 תעלה מה שמכונה בערוץ "רצועת הדוקו-ריאליטי". זו אכן רצועת דוקו-ריאליטי, אני רק תמה למה ששו כל כך בערוץ הראשון להשתמש במושג הנקלה הזה, שעומד בסתירה לכל החזון התוכני המעמיק שלהם. טוב, זה ברור למה – גם הם רוצים דוקו-ריאליטי. הם רוצים להתחרות ישירות בדוקו-ריאליטי של הערוצים המסחריים. וזה סימן רע מאוד. הערוץ הציבורי לא צריך להתחרות בערוצים המסחריים – הוא צריך להציע אלטרנטיבה. הטלוויזיה הישראלית ממילא קורסת מרוב ריאליטי ודוקו-ריאליטי וטראש-ריאליטי ומה לא. האם באמת צריך עוד מתחרה על הנישה? ומילא הזכייניות שמממנות זבל מכיסן, אבל מה פתאום שכספי משלם המיסים יעשו את זה? עם כל זאת, צריך להסתייג ולומר שבשלב זה הדוקו-ריאליטי שמציע הערוץ הראשון הוא מעודן מאוד: "בואו לאכול איתי", תוכנית בישול שמבוססת על פורמט בריטי, ובמהלכה חמישה מתמודדים מארחים האחד את האחרים לארוחות ביתיות. כך שבינתיים זה נראה סולידי, אבל מי יודע עד כמה רחוק היום בו יחפוץ גם הערוץ הראשון באח גדול משלו. רק המחשבה על כך – הערוץ הראשון הזקן והדלפון עושה ריאליטי – מעבירה בי צמרמורת. הרצועה השלישית היא רצועת "אקשן בלילה" ב-22:45. בזמן שבכבלים ובלוויין כבר השתלטו מזמן על שוק הסדרות הזרות, לערוץ הראשון נותרו נכסים ישנים יותר (חוק וסדר) ופחות (CSI, או כפי שמכנים אותה בערוץ: "זירת הפשע"). מזל שהסדרות האלה מחדשות את עצמן – אצל "חוק וסדר" זו "היחידה לקורבנות מיוחדים", "CSI" כאן בגרסתה הלאס-וגאסית – כי אם זה היה תלוי בערוץ הראשון, כנראה הייתם נשארים עם אותם בלשים וחוקרים. הסדרות האלה מתלבשות כמו כפפה לידו של הערוץ – שמרניות, לא חדשניות או מבריקות, אבל סולידיות ומקצועיות. צופי הערוץ כנראה ממילא לא היו מתמודדים עם הסקסיות של דם אמיתי או עם האלימות של "ספרטקוס". אם בערוץ ידעו לשלב בין הסטנדרטים האמריקנים השמרניים גם כמה דרמות בריטיות של ה-BBC, במיטב המסורת של הערוץ הראשון, הם יעשו את מלאכתם נאמנה.