אם כן, בפני אובמה והמערב פתוחה הדרך לסנקציות כלכליות אפקטיביות, בלי להזדקק למועצת הביטחון, לרוסיה ולסין. עם זאת, צריך לומר שמה שמתחיל בעימות כלכלי עלול לגלוש להתנגחות צבאית. במערכת האמריקנית והמערבית יש החוששים שהאירנים יראו בהחרמת הבנק המרכזי קזוס-בלי, וצעדי התגובה שלה יעברו למישור הצבאי, למשל בחסימת מיצרי הורמוז. כלומר, מי שאכן בוחר ב"סנקציות נשכניות" כלשון ראש הממשלה, צריך לקחת בחשבון שייאלץ להפעיל את הצבא. זה נכון לאמריקה וגם לישראל, והאמת היא ששתיהן מתכוננות בדיוק לאפשרות הזו.
לא סוד הוא שישראל מכינה את עצמה לאפשרות של עימות צבאי עם אירן. מה שפחות ידוע הוא שלצבא ארה"ב יש תוכנית מבצעית לתקיפת המעצמה השיעית. כבר זמן רב מגביר הצי האמריקני את נוכחותו במפרץ הפרסי. אם רק יקבל פקודה, מספרים מקורות בישראל, הוא מסוגל לתקוף את אירן. פרט קטן נותר לברר והוא אם פקודה כזו תגיע. בישראל, הדעות בעניין חלוקות. יש מי שסובר שאובמה לעולם לא יפתח מיוזמתו במלחמה. אחרים מאמינים שמתקפה על אירן וחיזוק דימויו הביטחוני הם הסיכוי היחיד שלו לשוב ולהיבחר לנשיאות, ולכן תקיפה אמריקנית באה בחשבון.
כך או כך, יחלפו לפחות מספר חודשים עד שאובמה, בקדנציה הנוכחית, יידרש להחליט. מה ששב ומחזיר את הדילמה לחדרים הסגורים בישראל. האם לתקוף? האם להמתין? האם יש סיכוי שאחרים יוציאו עבורנו את הערמונים מהאש או שמא עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב?
השאלות הרות הגורל האלה מוסיפות לעמוד בראש סדר היום של הקברניטים הישראלים. "הקדשנו לעניין הזה מאות שעות", סיפר לי אחד מחברי השמינייה. מדבריו ומדברי אחרים עולות כמה מסקנות מעניינות בדבר אופן הטיפול של ישראל בסוגיה האירנית. ראשית, בניגוד לתיאורים התמוהים שיוצאים מבית מדרשו של
מאיר דגן, לא מדובר ולא יהיה מדובר בהסכמה שושואיסטית בין ביבי לברק שתקבע עובדות בשטח. הסוגיה האירנית נדונה בפורומים סגורים, והדיון על אודותיה ענייני, מסודר וזהיר, ולוקח בחשבון את כל המשמעויות שאדם יכול להעלות בדעתו. ראשי מערכת הביטחון שותפים לדיונים כמקובל. השמינייה עסקה בנושא יותר מפעם אחת, וכשיגיע רגע האמת הקבינט הוא שיקבל את ההחלטה. ככה זה עובד במדינת ישראל.
המסקנה השנייה היא שלמעשה יש תמימות דעים על כך שישראל תפעיל את האופציה הצבאית רק כמוצא אחרון. את הקו הזה מביעים מי שמזוהים כתומכי המתקפה ומי שמזוהים כמתנגדיה גם יחד. הוויכוח ביניהם, אם בכלל, הוא מתי יגיע אותו רגע, אם יגיע, שבו אכן יכלו כל הקיצין ולא יהיה מנוס מהפעלת כוח צבאי ישיר.
שלישית, אין שום ספק שמאיר דגן – אדם עתיר זכויות כשלעצמו – גרם לישראל נזק כבד כשהשתמש בתקשורת כדי למנוע תקיפה. לא משום שתקיפה אכן עמדה על הפרק, אלא מפני שדגן גרם ליצירת רושם בציבור הישראלי כאילו תקיפה באירן אינה לגיטימית. ישראל מטפחת כבר שנים את החשש – של העולם ושל האירנים – שהיא עשויה להשתמש באופציה הצבאית. עצם האיום הזה גורם לאירניים להיזהר ומשמש כמנוף לחץ על המערב לעשות משהו. דגן, מסיבה בלתי מובנת בעליל, פגע אנושות בדימוי ה'תחזיקו אותי'. על כך מסכימים נִצים ויונים בפורום השמינייה. בתנאים האלה, ישראל חייבת לשוב ולהבהיר כי האופציה הצבאית על השולחן. מבחינה זו טוב עשה שר הביטחון ברק כשערך תדרוכי נגד לאלו של דגן, וגם הוסיף כמה רמזים פומביים. כי ישראל, לכל הדעות, אכן חייבת להשאיר את כל האופציות על השולחן.