כבר בספרה הראשון "הד צעדיי" בונה המשוררת את דמותו של מנשה שנפקדת מחייה הגשמיים. במהלכים פואטיים היא בוראת סיטואציות בהן היא נפגשת עמו. מנסה למלא את החלל שנוצר עם הסתלקותו מעולמה. בהתרפקותה על דמותו של בעלה מנשה מזכירה לנו המשוררת את המשוררת זלדה בשיר הידוע "כאשר היית פה", שיר בו פורשת זלדה את הריקנות שנותרה בבית. החיים המשותפים עם בן זוג היו תוססים ומלאי חיים ובעת לכתו של בן הזוג חוזרים היסודות של הבית להיות קרים ומנוכרים. הבדידות מומשלת למוות. קירות הבית שהואנשו בתחילה והייו כבני בית קשישים והשתתפו בהוויה הזוגית ההומה הופכים בסיום השיר -
"..הקירות אינם מחסה
הם הסתגרו בשתיקתם
ולא ישגיחו בנופלי
עכשיו הקירות סיד ומלט
יסוד זר
חומר לא עונה כמוות." זלדה, "כאשר היית פה".
ללורנצי שיר שכותרתו " לו היית כאן" ארמז בולט לזלדה לשיר "כאשר היית פה". אין ספק שלורנצי כאישה מאמינה בחרה בכותרת זאת ומסמנת את יחסה אל בעלה המת כיחסה של זלדה. אם נתבונן בשיר נמצא שהגעגועים שונים בעולמה של לורנצי. היא כמהה בלשון ילדותית בשיר הזה לשחות אל עבר האהוב. פעולה כבילוי בים מפגישה את המשוררת עם דמותו של בעלה. בעלה בדמות מלאך הצופה בה: "ואתה מביט בי בגאווה / על האישה האהובה. / לו היית כאן / פחד היה ממלא את לבך/ מאומץ רוחה." הד צעדיי, עמ' 71.
המשוררת בוחרת בחיים וממשיכה במסלול הקיומי כשהיא שומרת על קשר רציף עם הבעל שאינו. משתפת אותו גם בפעילות ספורטיבית, מצביעה על החיוניות שעדיין קיימת בה גם בזכות המקום שהיא שומרת לו בעולמה. בניגוד לזלדה היא מדגישה את החיות הקיימת בעולמה ולא את המוות. היא בוחרת לשחות - מטאפורה לרצון של הדוברת להמשיך הלאה במסע החיים כשעינו צופה עליה מלמעלה כבהשגחה עליונה של מלאך.
הופעתו של מנשה גם בשיר "האיש שהתחתנת איתו" שם, עמ' 68 בו מספרת המשוררת על שיחה עם נכדתה ובשיחה זו מבררים בני דור ההמשך היכן אותו איש שאתו היא התחתנה. במקום לשאול את השאלה בעצמה היא משתמשת בנכדיה כדי להעצים את חסרונו. הבעל סב חסר גם בעולמה וגם בעולמם. חסרונו של הסב אינה משמעותית כחסרונו של הבעל שאתו התחתנה. היא מסיימת את השיר בתמונה בה היא ניגשת לצפות בתמונת בעלה. היא יודעת היכן בעלה הוא אומנם כתמונה על מזנון בסלון אבל היא יודעת שמעבר לכך הוא נמצא אִתה כל הזמן.