בשפה אחרת

סיפור זה ממחיש יותר מכל את האופי המורכב של סוגיית השפה הציבורית במדינת ישראל. על-אף שישראל נחשבת כמדינה יהודית, הרי שהתפישה המקובלת היא כי היא מחזיקה בשתי שפות רשמיות: עברית וערבית. לפי תפישה רווחת זו, ישראל היא מעין מדינה דו-לאומית מקולקלת המכריזה מצד אחד על שוויון מלא שניתן לאזרחים הערבים, כשבפועל ניתנת העדפה ליהודים בלבד. פער זה עומד בבסיסם של ניסיונות שונים להעצים את נוכחותה של השפה הערבית בזירה הציבורית, בעיקר באמצעות בג"ץ. ניסיונות אלו נתפסים כפעולות להשבת הסדר הראוי על-כנו, באמצעות החזרתה של השפה הערבית למעמדה ה'אמיתי'. בשורה של מהלכים מכוננים ביקש בג"ץ לחזק את מעמדה של השפה הערבית בתחומים שונים. המגמה התחילה בראשית שנות התשעים עם ביטולו של חוק עזר עירוני המחייב שימוש בשפה העברית במודעות בנצרת עלית, חוק שנועד להדגיש את "צביונה של הרשות המקומית כמקום יישוב עברי ויהודי בעיקרו", המשיכה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר שהורה בשנת 1995 על פרסום מכרזים ממשלתיים גם בשפה הערבית, והגיעה לשיאה בראשית העשור עם קבלתן של עתירות ארגון 'עדאלה' והאגודה לזכויות האזרח שדרשו להוסיף את השפה הערבית לשילוט בכבישים ובערים המעורבות (ראו בהמשך). תופעה זו שברה למעשה את הסטטוס-קוו שנהג במדינה עד אותה עת, לפיו "היהודים לא שינו את החוק, והערבים לא ברצינות ניסו לאכוף אותו", כלשונו של מיכאל קליינר בדיון בכנסת משנת 2001. אמירה זו משקפת יותר מכל את ההנחה הרווחת. אלא שמחקר שפרסם לאחרונה המכון לאסטרטגיה ציונית מגלה כי המציאות סבוכה הרבה יותר. במחקר זה סוקר ד"ר אביעד בקשי, מרצה מהקריה האקדמית אונו, את השימוש שנעשה בפועל בשפה הערבית בישראל הן בחקיקה והן בפרקטיקה המשפטית, ומסיק כי מעמדה רחוק מלהיות זה של שפה רשמית. כדי להבין את משמעות הדבר יש לשוב לימי קום המדינה.

המונח "שפות רשמיות" נקבע עוד בימי המנדט, בסימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. בקבעו כי יש לפרסם את "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה באנגלית, בעברית ובערבית", מגדיר הסימן את שלוש השפות הרשמיות במדינה וכן את אופיה של שפה רשמית. לפי צו זה שפה רשמית היא שפה המשמשת בכל תחומי הממשל הן את השלטון והן את האזרחים. כלומר, השפה הרשמית לא נועדה רק להסדרת נגישותם של אזרחים למידע, אלא קובעת את השפה בה פועל השלטון בכללו. כאשר הוקמה מדינת ישראל נשאר מרביתו של המשפט האנגלי בתוקף, למעט מספר נושאים שפורטו בפקודת סדרי השלטון והמשפט, אשר כלל גם הוראה ולפיה "כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית – בטלה". העובדה שהוראה זו לא מבטלת במפורש את מעמדה של השפה הערבית, מראה כי הכנסת כנראה בחרה בשלב זה להשאיר את מעמדה הרשמי של הערבית על-כנה. אלא שמאז עברו הרבה מים בירדן, והמדינה המתבגרת הוסיפה לחוקי המנדט עוד דברי חקיקה ותקנות, שחלקן מתייחסות גם לסוגיית השפה במדינה. האם ייתכן כי במשך השנים גילה המחוקק יחס אחר לשפה הערבית ובכך ביטל, למעשה, את האמור בפקודת סדרי השלטון והמשפט? כדי לבחון זאת החליט ד"ר בקשי לבדוק את השימוש שעושה החוק בפועל בשפה הערבית ואת התאמתו להגדרת שפה רשמית. מכיוון שלמונח זה הגדרה טוטלית על-פי החוק המנדטורי, טוען בקשי כי "די להוכיח כי המחוקק שולל מן הערבית את מעמדה זה בכמה מקרי מפתח כדי לקבוע כי המחוקק איננו רואה עוד בערבית שפה רשמית". כאשר סקר את החקיקה הישראלית בסוגיית השפה התברר כי "המחוקק הישראלי איננו שיטתי ביחס למעמד אותו הוא מעניק לשפה הערבית... זה כשלעצמו מהווה אמירה ברורה כי הערבית איננה שפה רשמית... המעמד אותו העניק החוק המנדטורי לשפה הערבית עבר ובטל מן העולם". "אם סימן 82 עדיין היה בתוקף", מפרט בקשי, "המשמעות היא שאפשר היה לנהל הליכים משפטיים בשפה הערבית, ששופט יכול לכתוב פסק דין בשפה הערבית, שאפשר להגיש ולהעביר חוק בערבית, שזה יהיה הנוסח המחייב לפרשנות, וכן שניתן יהיה לנהל את טקס יום הזיכרון או את טקס יום השואה בשפה הערבית. שפה רשמית היא שפה שבה מנהלים את כל מוסדות המדינה. אלא שבפועל גם החסידים היותר נלהבים של רעיון שתי השפות הרשמיות לא מרחיקים לכת עד כדי כך". ואכן, החוקים הנוגעים לסדרי הדין קובעים כי הדיון בבתי המשפט יתקיים רק בעברית וכי יש לתרגם לעברית כל ראיה או עדות הנמסרת בשפה אחרת. גם חוק האזרחות מקבע את מעמדה המיוחד של העברית בקביעה כי על מבקש האזרחות להוכיח "ידיעת מה של השפה העברית" דווקא ולא של שפות אחרות. באופן דומה, גם חוקי הבחירות קובעים כי רשימת מועמדים לכנסת חייבת לבחור לעצמה אות בשפה העברית שתייצג אותה בפתקי ההצבעה. מסקנתו של בקשי היא כי לערבית "יחס פונקציונלי" ולפיו המחוקק נותן פתרון לאזרחים דוברי ערבית "כאשר מתעוררת בעיית נגישות למידע חיוני מצדם. אך אין המדובר במעמד המכונן של שפה כפי שמוצאים אנו ביחס לעברית".

לדעתו של בקשי, למסקנות אלו גם השלכות משמעותיות לגבי העתיד. "כאשר אנחנו באים לחוקק חוק שנועד להסדיר את השפה הרשמית בישראל", מדגים בקשי, "נשמעת טענה שלפיה אין לפגוע במעמד הלשוני שהמיעוטים כבר קיבלו. ומכיוון שהערבית נתפשת כשפה הרשמית השניה של ישראל, אין לשלול זאת מהם. אבל אם נראה שלערבית אין מעמד רשמי אמיתי, ממילא מובן כי כאשר תקבע הכנסת את עליונותה של העברית כשפה רשמית היא לא משנה סדרי בראשית, אלא רק מעגנת אותם". ולהפך, דווקא הצעה שתבקש לקבע את הערבית כשפה רשמית שניה, כפי שנכלל בהצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, היא זו המהפכנית. "ברגע שתקבע החוקה כי הערבית היא שפה רשמית, הרי שבהכרח תיווצר מהפכה ערבית ביחס לאפשרות לפעול מול השלטון", מסכם בקשי במאמרו. "אם השיקול המנחה את חברי הכנסת בדיוני ועדת החוקה הוא הרצון להימנע ממהפכות, הרי שההצעה השוויונית מהווה מהפכה דרמטית במשפט הישראלי".

מה, לדעתך, מקומה הראוי של הערבית במדינת ישראל?

"אני סבור שיש לתת להם את כל זכויות המיעוט לרבות זכויות לשוניות, אשר חלקן כבר ניתנות להם כמו החינוך בשפה הערבית, שאין לו אח ורע במדינות אחרות. בנוסף, אני תומך בהצעת החוק של חבר הכנסת אבי דיכטר האומרת שיש לתת לדוברי הערבית נגישות מלאה למוסדות השלטון בשפתם. אבל כאשר מדובר בפרהסיה של המדינה ועל ההתנהלות של השלטון עצמו, למדינה צריכה להיות זהות קולקטיבית, ובישראל זהות זו היא הזהות יהודית."

בישראל ישנן קהילות מיעוט גדולות נוספות המשתמשות בשפות כמו רוסית ואמהרית. במה שונה מעמדה של הערבית משל שפות אלו?

"לטעמי מי שעולה לארץ כיהודי מכוח חוק השבות עולה על דעת זה שהוא בא להתערות בתרבות יהודית הדוברת עברית. אומנם אין צורך לנהוג בדורסנות של שנות החמישים, וצריך לתת שירותים מסוימים ברוסית או באמהרית, אבל המגמה היא מגמה של שילוב. יש לדאוג ליחיד ולצרכים שלו, אבל אנו מבקשים לשלב אותו. מה שאין כן בקבוצת המיעוט הערבית, הרואה את עצמה כקבוצה שלא רוצה להשתלב, וגם קבוצת הרוב היהודי מוכנה לכבד זאת. ולכן מגיעות להם זכויות לשוניות רחבות יותר מאלו הניתנות למיעוטים היהודים." "צריך להבחין בין שלוש רמות של זכויות", מסכם בקשי. "זכויות פרט, זכויות קבוצתיות והזכות על זהות המדינה. מדינת ישראל מחויבת לתת את מרב זכויות הפרט לכלל האזרחים כמו כל מדינה דמוקרטית. ולגבי המיעוט הערבי אני סבור שיש להעניק להם גם זכויות קבוצתיות בעלות אופי קהילתי, אבל כאשר מדובר בזהותה הכוללת של המדינה. ההגדרה של המדינה כמדינת לאום קובעת כי צריכה להיות בכורה חד-משמעית לקבוצת הלאום היהודית ולשפתה".

המהפכה השיפוטית והעצמת האקטיביזם בבית המשפט העליון לא פסחו על השדה הלשוני. התקדים הראשון לכך נרשם כבר בשנת 1992, סביב התנגדותה של עיריית נצרת עלית לפרסום מודעות בערבית של חברה קבלנית על לוחות המודעות הציבוריים בעיר. העירייה נימקה את התנגדותה בצורך להדגיש את "צביונה של הרשות המקומית כמקום יישוב עברי ויהודי בעיקרו". כאשר התגלגלה הפרשה לבג"ץ הוא אישר את זכותה של החברה הקבלנית לפרסם את מודעותיה בכל שפה שתחפוץ, ואף ביטל חוק עזר עירוני שמנע זאת. בכך קבע אומנם בית המשפט כי חופש הביטוי של הפרט גובר על האינטרס הציבורי בהעדפתה של השפה העברית, אך הוא לא נגע בשאלת מעמדה הרשמי של השפה הערבית. התפתחות נוספת בכיוון זה הגיעה כעבור כעשור, בעקבות שתי עתירות שהגיש ארגון 'עדאלה' שעסקו בשפת השילוט בדרכים הבינעירוניות ובתוככי הערים המעורבות. בפסקים אלו קיבע בית המשפט, למעשה, מעמד לשפה הערבית גם בספֵירה הציבורית במדינה, ומשווה אותה בתחום זה לשפה העברית. החידוש בפסקי דין אלו הוא היחס הערכי והעקרוני שנתן בית המשפט לשפה בקבעו כי יש להתחשב "במשקל הניכר שיש לערכים בדבר זכותו של אדם לשפתו, לשוויונו ולסובלנות כלפיו". הרחיק לכת השופט אהרן ברק, אשר בנימוקיו אף ביסס את מעמדם של ערביי ישראל כ 'מיעוט ילידי' הזכאי בשל כך לזכויות שונות מקהילת הרוב. "הייחוד של השפה הערבית הוא כפול: ראשית, הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, החי בישראל מימים ימימה. זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבי בישראל... בנוסף, הרצון להבטיח דו-קיום בכבוד של צאצאיו של אברהם אבינו תוך סבלנות הדדית ושוויון, מצדיק הכרה בשפה הערבית בשילוט העירוני, בצד אחותה הבכירה – העברית". אלא שככל הנראה גם לבית המשפט סייגים משלו. כאשר בשנת 2002, עתר 'עדאלה' בדרישה להסדיר את השימוש בשפה הערבית בהליכים המשפטיים בישראל, הציב בג"ץ את הגבול. בית המשפט לא קיבל את העתירה והמליץ לארגון למשוך את עתירתו. אומנם עצם העתירה הובילה למספר שינויים בהנגשת המערכת לציבור דובר הערבית, אך העובדה שהעתירה נדחתה מלמדת על התייחסותו של בג"ץ לנושא.