את דבר ההפרה גילתה שפירו בין מדפיה של חנות ספרים משומשים בירושלים. היא אחזה בספרה החדש של רגן ונדהמה לגלות כי השמועות שהגיעו אליה היו נכונות: "לאחר שהחלה התובעת (שפירו – ט.ר.) לדפדף בספר, לתדהמתה גילתה מילים שהכירה וזיהתה מתוך יצירתה", מתאר השופט בהכרעתו. גם את שיחת הנפש שערכה עם רגן בביתה, אז באותו מפגש לאחר צאת ספרה, זיהתה בכתובים. שפירו הזועמת התקשרה מיד אל רגן והטיחה בה את דבר ההעתקה. להפתעתה של שפירו, רגן הכחישה את הדברים מכול וכול, אך מאוחר יותר הציעה כי תמחק את הסצנות הזהות ממהדורותיו החדשות של הספר וכן מהגרסה העברית שעמדה לצאת לאור. לאחר דין ודברים שכלל התכתבויות בין יועציהן המשפטיים של ההוצאות לאור, התברר כי לא ניתן לערוך מחיקות בטקסט וכי רגן מכחישה שנתנה הבטחה בעניין, הכחשה שעליה חזרה אף במהלך המשפט. לאחר שניסיונותיה של שפירו להביא את רגן לדין תורה לא צלחו, פנתה אל בית המשפט. השופט שפירא קבע בהחלטתו כי קשה לקבל את טענתה של רגן, לפיה ההעתקה נעשתה "לא בכוונה", "בטעות", וכי ספרה של שפירו "נכנס לראש שלי". עוד פסק השופט כי רגן "'ניכסה' קטעים מהותיים וממשיים מיצירתה של התובעת (שפירו – ט.ר.)". לצורך ההכרעה גויס אף מומחה למתמטיקה אשר "בדק את הסיכוי המתמטי שסידור הדברים יופיע באותו רצף, והגיע למסקנה כי הסיבה ששתי יצירות יכילו את אותם הקטעים ובאותו סדר ממש הנו זניח עד אפסי, ולפיכך קבע כי הדבר לא ייתכן שאיננו יד המקרה!". גם לאחר פסק הדין ממשיכה רגן להתעקש: "התביעה הזאת מתייחסת לדמיון בין כמה רסיסי משפטים שבספר של התובעת ובספר שלי", היא אומרת. "אני המומה וכאובה מעיוות הדין שנעשה. התובעת, לפי הודאתה שלה, פעלה מתוך רצון להשתיק את הביקורת שאני משמיעה כלפי יחסה של החברה החרדית לנשים מזה שנים רבות. צר לי מאוד שהיא זכתה לסיוע דווקא מבית המשפט. זהו יום עצוב לחברה הישראלית, ולסופרים בישראל בפרט, שייאלצו להתמודד עם שפע של תביעות קנטרניות מצד אנשים המעוניינים בדיכוי חופש הביטוי והיצירה בישראל". לדבריה, היא שוקלת הגשת ערעור. גם שפירו עודנה נסערת. על הכרעת הדין שמעה בלוס-אנג'לס, לשם נסעה לבקר את בתה. לדבריה, עורך דינה, גלעד קורינלדי, מומחה לזכויות יוצרים, העיר אותה באמצעות צלצול טלפון באמצע הלילה ובישר לה על ההחלטה. "אני כל כך שמחה שכל העניין הזה מאחורי", אמרה השבוע בהתרגשות. "אלה היו ארבע שנים קשות. הדבר כאב לי בעיקר משום שמדובר היה ביומן חיי. כתבתי על הדברים הכי משמעותיים עבורי. זו אינה רק כתיבה, אלה הם חיי", היא מספרת בקול נשנק מדמעות. גם קורינלדי יודע במה כרוך תהליך כתיבתו של ספר. הוא עצמו פרסם ספר, "משפטי נעילה", לאחר ההינתקות: "תהליך כתיבה של יצירה ספרותית הוא ארוך, מייגע וסיזיפי. כל מי שעוסק בכתיבת ספרות חש על בשרו היטב את הזמן המושקע, העמל האינסופי ואת חיבוטי והרהורי הנפש המושקעים לעיתים בכל פסקה ופסקה. אין סוף מחיקות, תיקונים, שיפורים ועריכה עד שהיצירה רואה אור ויוצאת לאוויר העולם. להבדיל, סוג של הריון ולידה. סופרים רבים ובמיוחד בחברה היהודית וביצירה התורנית רואים בספרים סוג של "ילדים רוחניים", שכן חיי המדף שלהם ארוכים ונשארים לנצח. זכיתי באופן אישי לעבור את התהליך בכתיבת ספרי האחרון, ולפיכך אני מודע היטב לתהליך", הוא אומר. קורינלדי מבקש להדגיש כי אין בו כל שמחה לאידה של רגן, אולם לדבריו "גניבה ספרותית וגניבת קניין רוחני משולים בעיניי לסוג של גניבת זהות. מעין נטילת טביעת אצבע או ליתר דיוק נטילת טביעת נשמה, שכן כל יוצר משקיע ביצירתו את המימוש העצמי הייחודי שלו, את תמצית רוחו, לבו ודמו". קורינלדי אומר כי הוא חש תחושת סיפוק עצום, המתעצמת נוכח העובדה כי קבלת תביעות מעין זו שהגיש בשמה של שפירו היא נדירה.

"מקרים בהם נקבע כי הייתה העתקה מרומן הם בודדים ביותר, בוודאי כאשר מדובר ברומן רב-מכר", מסביר עורך הדין טוני גרינמן, מומחה לדיני זכויות יוצרים, מחבר הספר "זכויות יוצרים" ומרצה באוניברסיטה העברית. "רוב הפסיקות בעניין זכויות יוצרים עוסקות בהפרת יצירות קצת פחות גדולות, כגון צילומים ומאמרים". לדבריו, מרחב היצירה הרחב והגדול הנתון למחבר רומן, אינו מאפשר קביעות רבות באשר להעתקה. בכלל, התחום המשפטי של זכויות יוצרים הוא סבוך, ולהגדרת גרינמן "זהו יותר תחום של אמנות ופחות מדע. זהו עניין של רגש, תחושה: מתי מישהו חצה את הקו הזה שאינו משורטט על הקרקע, אלא אך ורק במצפון שלנו". גם בעולם אין מקרים רבים של תביעות על העתקת ספר. ועדיין, רגן לא לבד: הסופר דן בראון, מחבר רב המכר העולמי "צופן דה-וינצ'י" וגם הסופרת ג'יי.קיי רולינג, מחברת סדרת הספרים "הארי פוטר", הואשמו בהעתקה. בסופו של דבר נדחו התביעות נגדם. על-מנת לקבוע שחלה הפרה של זכויות יוצרים נעזרים בראיות נסיבתיות. "בניגוד לעבירות אחרות, פה אין אפשרות לתפוס את הפושע 'על חם' בפשיטה", אומר גרינמן. כדי להוכיח את קיומה של ההפרה יש להראות כי למפר הייתה נגישות ליצירתו של המופר, ועל כן, ככל שמדובר בספר אזוטרי שלא זכה לפרסום רב, תקשה המלאכה. במידה שנקבע כי הייתה נגישות, בית המשפט יצטרך לקבוע אם בין שתי היצירות קיים "דמיון מהותי", דהיינו- דמיון שאין זה סביר כי הוא תוצאת סיבה אחרת מלבד העתקה. "בסופו של יום, זוהי החלטה סובייקטיבית של השופט שבחן את שתי היצירות", מבהיר גרינמן. ההעתקה אינה דורשת קיומה של כוונה להעתיק, מאחר שמדובר בזכות קניינית שנעשה בה שימוש. שאלת הכוונה, עם זאת, עשויה להשפיע בעת קביעת הפיצוי למופר. "אני תמיד מדריך את היוצרים שפונים אליי", מספר גרינמן, "שייצרו דבר עצמאי. יש רעיון שהתלהבת ממנו ביצירה אחרת? זה בסדר, אך כעת עליך לעשות עבודה מחשבתית ויצירתית ולתת את ה'טוויסט' שלך". סגנון כתיבה, אגב, אינו חוסה תחת הגנתו של חוק זכויות יוצרים. ובכל זאת, מתי נגמרת ההשראה – הנחוצה לכל יצירה וכמעט בלתי נמנעת – ומתחילה ההעתקה? "האם נלקח רק הרעיון או גם חלק מביטויו?", משיב גרינמן בשאלה. "לקיחת דיאלוגים ספציפיים ודמויות – זו העתקה. השראה היא דבר אחר, עם סיפור שונה ודמויות שונות. העתקה היא אותו סיפור ממש, עם אותן התפתחויות עלילתיות". גם העתקה שנעשתה באופן בלתי מודע היא העתקה, שכן שאלת הכוונה אינה רלוונטית לעצם קביעת קיומה של הפרת זכויות יוצרים. כך, למשל, הסתבר כי ג'ורג' הריסון מלהקת 'הביטלס' האגדית, הלחין שיר פרי עטו – 'my sweet lord', שהיה ללהיט אדיר – לפי לחן קיים, באופן בלתי מודע. איש לא חשד, כמובן, שהגיטריסט המוכשר עשה זאת באופן מכוון.

האם ניתן בכלל לכתוב יצירה, בייחוד סיפור ארוך ורב דמויות, מבלי להישען על חומרים אחרים, בהם נתקל המחבר לאורך חייו? האם יכול יוצר להתנתק מכל השפעה קודמת בבואו לכתוב, כדי שלא ייפול למלכודת של הפרת זכויות יוצרים? "אין יצירה ללא השפעה. אין דבר כזה יצירה המנותקת מתרבות, מזמן וממקום", פוסקת הסופרת יוכי ברנדס בנחרצות. "לעתים אנו מודעים למקורות ההשפעה שלנו ולעתים לא, אך כולנו מושפעים". ברנדס מספרת כי כמות הספרים אותם היא קוראת אינה יכולה להותירה ללא חותם. "מקורות נבנים תמיד על מקורות שקדמו להם. השפעה היא חלק מהיצירה, וטוב שכך. כל דור וכל יוצר בונה את קומתו ומניח את יסודותיו על בסיס הקומות הקודמות שנבנו לפניו. ככל שליוצר יש יותר מקורות השראה, כך תהיה יצירתו מלאה ועשירה יותר". ברנדס מדגישה כי היא אינה מעוניינת להתייחס לתיקה הספציפי של רגן ומביעה צער על הכאב שנגרם לה. יחד עם זאת, פסק הדין בעניינה של רגן אינו מטריד ואינו מאיים עליה ביצירתה. "מבלי להתייחס לתיק הספציפי, ברור שישנו הבדל בין העתקת קטעים מספר תוך השמטת קרדיט וציון כלשהו, לבין השפעה. לצטט בציון שם זה בסדר ולהיות מושפע זה מצוין. אך לקחת קטעים ממקור אחר זו כבר בעיה". הסופרת יהודית רותם נשמעת כואבת במיוחד. היא חברתה של רגן ואף העידה במשפטה. "אני מאמינה בנעמי במאה אחוז ועומדת לצדה", היא מדגישה. "אני כאובה מאוד וקשה לי. בסך-הכל, יוצרים סופגים המון, האנטנות שלהם רגישות וקולטות הכל. על-רקע זה, וכחברה, קשה לי עוד יותר עם ההחלטה". רותם מספרת כי תהליך הכתיבה המוליד בסופו ספר חדש, הנו אינסטינקטיבי ובלתי מודע. "לעתים מחלחלים בצינורות הנפש ומסתננים בהם חומרים שונים, ולא תמיד הסופר מודע לכך", היא אומרת. "מוטב שהכתיבה תהיה כמה שפחות מודעת, מאחר שכתיבה מודעת מדי יוצרת תוצאה מלאכותית ואוטומטית". לדבריה, כל דבר פעוט ואפילו חסר משקל, מטביע חותמו ביוצר ומתגנב אל בין השורות: "כל דבר משפיע עלי – שיחה ששמעתי באוטובוס או ברכבת, אירועים הקורים לי, קטעים שקראתי. תוך כדי כתיבה הדמיון מפליג, מרחיק ונדמה שאתה, היוצר, המצאת זאת. למשל, בספרי האחרון גיליתי רק לאחר צאתו לאור שלמעשה עיבדתי דברים שהתחוללו בחיי. העיבוד היה כה מרוחק, עד שלא הבחנתי בדבר". רותם מוסיפה כי היא מושפעת רבות מספרות שקראה ומגיבורי הספרים השונים – בעיקר היא מציינת את דמותה של 'אנה קרנינה' – אך אין ביכולתה לתאר במדויק כיצד נתגלגלו אלה לתוך ספריה השונים ובאיזה אופן ועיבוד מצאו מחסה גם במילותיה שלה. "כל דבר משפיע עד שכבר לא ניתן לעשות הפרדה והבחנה בין דבריי לבין הרקע שעליו נכתבו. כל אמן מושפע מכל דבר. הרי ככלות הכל אנו גמדים הנישאים על כתפי ענקים. בזמן כתיבה, בעת יצירה, כל תא ותא פתוח אצל היוצר והוא סופג וחש הכל. אחרי שמסתיים התהליך, הוא נסגר כמו פרח".

משפט כעין זה שנערך בין רגן לבין שפירו, מזמן לשופט הזדמנות נדירה לתפקד לא רק כחורץ דין, כי אם גם כמבקר ספרות. לאחר המאבק הממושך ביניהן, רגן ושפירו תוכלנה לפחות להתנחם בעובדה כי את פסק הדין חתם השופט שפירא באמירה כי לצורך ההכרעה קרא את שתי היצירות ונהנה מאוד: "הגם שאין הדבר מקובל במחוזותינו, אסיים בנימה אישית", כתב. "תחילה קראתי את הקטעים 'המפרים' ועיינתי בטבלאות שהכינו הצדדים, ואולם לאור טענת התובעת שיש להתייחס אל כלל ההפרות בהקשר הכללי של הספרים ומהותם, התעורר הצורך להתעמק בשני הספרים עצמם... אכן, שתי יצירות מופת מרתקות, ועל כך תבואנה המחברות על הברכה".

לא ניתן לעסוק בנושא הגניבה הספרותית מבלי להזכיר את הספרות הפסוידואפיגרפית, שבה לא נגנב מאדם דבר מלבד שמו. במקרה זה, מחבר היצירה אינו מזדהה בשמו, אלא מייחס את חיבורו לדמות מופת בולטת מן הדורות הקודמים. ראשיתה של התופעה בעת העתיקה, החל בתקופת הספרות הדתית, ועיקרה בימי הביניים. צורת הזדהות זו עשויה לנבוע מכמה סיבות. יש הרואים בדבר זיוף פשוט. אפשר גם שהמחבר ביקש לשוות לספרו מעמד רם ולהעלות את ערכו, ומכאן – גם את מחירו, ועל כן הזדהה בשמה של דמות אשר תקדם זאת. ואולם, לדברי פרופ' יהודה ליבס מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, יש לדבר סיבה עמוקה יותר- ואולי גם כזו הנוטה חסד למחבר "המסתתר". ייתכן שיש באופן כתיבה זה מענה על צורך אמיתי של הכותב, אשר ביקש להשתחרר מכבלים ולזכות בחופש יצירתי. ההסתתרות מאחורי שמה של דמות היסטורית בעלת משמעות הקנתה לו יכולת זו. הסבר נוסף טמון בהזדהות עמוקה ואמיתית של הכותב המאוחר עם הדמות שבשמה השתמש, וייתכן שאף נלוותה לכך אמונה בהתגלגלות נשמתה של הדמות בכותב. לדברי ליבס, עצם השימוש במונח "פסוידואפיגרפיה" – ולא זיוף – מהווה הבעת הבנה למניעיו של המחבר, לצורך הדתי שהניעו בהחלטתו לחסות בשמו של אחר, ותפישת הספרות הזו כקטגוריה דתית לגיטימית. ליבס רואה, למשל, בספר הזוהר אותו חקר, ספר פסוידואפיגרפי מובהק. הספר מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי וחבורתו אף שנכתב בתקופה מאוחרת יותר: "אני חש, לאחר עיסוק רב שנים בספר הזוהר, כי הדבר נעשה מתוך הזדהות עמוקה ומתוך צורך דתי אמיתי, וכן לשם שחרור כבלים", אומר ליבס. הוא מדגים את התופעה באמצעות הספרים החיצוניים – אלה שלא נכללו בתנ"ך בשלבי התגבשותו – ששמותיהם מעידים על היותם פסוידואפיגרפיים, כגון: "ספר אדם הראשון", "ספר חנוך", "חכמת שלמה" ו"חזון עזרא". לדעת החוקרים, ספרים אלה לא נכתבו על-ידי הדמויות להן הם מיוחסים, אלא בתקופה מאוחרת יותר. גם בנצרות מוכרת התופעה, בעיקר בספרים אשר לא הוכנסו ל"קאנון", דהיינו "הברית החדשה".