אם לתמצת, כך מסתמן מערך הכוחות בשמינייה – הפורום שיקבל את ההחלטות. ברק מעריך שבאמצע השנה האירנים יעבירו את פעילותם אל מתחת לאדמה, וכך העולם יאבד שליטה ויתקשה מאוד לפגוע בהם בכלים צבאיים. יעלון סבור אחרת: "כל מתקן שמוגן בידי בן אנוש, בן אנוש יודע לחדור אליו. אפשר לפגוע צבאית בכל המתקנים באירן, ואני אומר את זה מניסיוני בתפקיד רמטכ"ל".
מרידור מדגיש בצדק שהאירנים לחוצים מהסנקציות ולכן נמנעים בעקביות מפיתוח הפצצה. הם מקדמים את כל היכולות שמסביב אבל לא את פיתוח הפצצה עצמה, ולא במקרה. כפועל יוצא, מרידור, בגין (וגם
מאיר דגן כזכור) מתנגדים לתקיפה צבאית גלויה. אלי ישי ו
אביגדור ליברמן ככל הידוע תומכים. אחרונים נותרו ראש הממשלה והשר שטייניץ. מכיוון שהשמינייה אינה גוף רשמי שמקבל החלטות על-פי רוב ומיעוט, למעשה ההכרעה תהיה ביד נתניהו.
אפשר להעריך בביטחון שלדברים שישמע נתניהו מאובמה תהיה השפעה רבה על עמדתו הסופית. אבל כאן נכנסים שוב המשקעים של שלוש השנים האחרונות. כי גם אם אובמה יישבע לו בארבע עיניים שלעולם לא יאפשר לאירן להתגרען, איך יכול נתניהו לסמוך עליו אם ה-Think Tank ('צוות החשיבה') שלו ב-CAP אומר למשל "ישראל לא תמיד מחשבת נכונה את המשמעויות האסטרטגיות והפוליטיות של פעולותיה הצבאיות"?
התשובה היא שיש מי שרואה את הדברים אחרת לגמרי. בציר ירושלים-וושינגטון יש יהודים טובים, אוהבי ישראל אמיתיים, הסבורים שלמרות כל רעשי הרקע והמטענים ההדדיים יש לביבי על מי לסמוך. גם הם קשורים לאובמה אבל סבורים ש-CAP אינו שונה מכל מכון אחר. הם מציעים לנתניהו ולנו לראות דברים כהווייתם ולא להיות מושפעים מגורמים המנסים להרעיל את האווירה.
לגרסתם, אובמה אכן התחיל עם שתי רגליים על השולחן. בתחילת הדרך הושפע מיוצאי ממשל קלינטון (ובראשם
רם עמנואל) ששמרו טינה לנתניהו מהקדנציה הראשונה. אובמה, כפי שהעיד על עצמו, דרך על כמה מוקשים במזרח התיכון, אבל מאז הפיק לקחים. ראש הסגל שלו היום הוא ג'ק לוּ, יהודי אורתודוקסי הנקי מהשקפות שמאלניות, מה שכבר משפר את הקשרים בין הלשכות. אבל אלה לא רק יועצי הנשיא אלא גם הוא עצמו, טוענים אותם פרו-ישראלים.
לראיה הם מביאים את נאומו האחרון בעצרת האו"ם, שם אומנם שב והתחייב להקמת מדינה פלשתינית, אבל כלל אמירות חיוביות מאוד מבחינתה של ישראל: "המחויבות של אמריקה לביטחון ישראל אינה ניתנת לערעור. החברות שלנו עם ישראל עמוקה ותמידית. הבה נהיה כנים: ישראל מוקפת שכנים שניהלו נגדה מלחמות חוזרות ונשנות. אזרחים ישראלים נהרגו מרקטות ומפצצות מתאבדים. ילדים ישראלים יודעים שילדים אחרים באזורם לומדים לשנוא אותם. ישראל היא מדינה קטנה אשר מנהיגי אומות גדולות פי כמה וכמה מאיימים למחוק מעל המפה.
"העם היהודי נושא נטל בן מאות שנים של הגליה והרג, וזיכרון טרי של שישה מיליון אנשים שמתו בגלל שהיו מי שהיו. אלה עובדות בלתי ניתנות להכחשה. ישראל ראויה להכרה ולקשרים נורמליים עם שכנותיה. ידידֵי הפלשתינים לא עושים להם טובה כשהם מתעלמים מהאמת הזו, ממש כפי שידידי ישראל לא עושים לה טובה כשהם מתעלמים מהצורך להתמיד בפתרון שתי המדינות", דברי אובמה באו"ם לפני חמישה חודשים.
ייתכן שבלהט אירועי ספטמבר לא ניתנה תשומת לב מספקת לדברים היפים הללו של הנשיא האמריקני. זו לפחות דעתו של אדם בולט אחד במפלגה הדמוקרטית, יהודי אוהב ישראל שלא מבין למה אובמה כל כך שנוא כאן:
"אני לא חי בעולם שלי עם אטימות לטענות של אחרים. כן, ייתכן שהוא טעה בנושא ההתנחלויות. אבל למה לא מתמקדים בדברים שאמר באו"ם. זה אחד הנאומים הפרו-ישראלים החזקים ביותר ששמעתי, ולא זכור לי נשיא אחר שדיבר כך. גם לא
ג'ורג' בוש. אינך חייב לאהוב אותו, אבל תראה מה הוא עשה: אמריקה שונאת להטיל וטו במועצת הביטחון אבל הוא עשה זאת עבור מדיניות שארה"ב מתנגדת לה מאז הנשיא ג'ונסון בנושא ההתנחלויות; הממשל שלו נאבק בכל הכוח נגד התהליך החד-צדדי, כולל התחייבות להטיל וטו נוסף; שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל הגיע לרמות חסרות תקדים וגם אצלכם אומרים זאת; הוא לא קשוח אתכם יותר מאשר קונדוליזה רייס או ג'יימס בייקר. אז לעולם לא אגיד לך שאינכם צריכים לדאוג. אתם תמיד צריכים לדאוג, אבל אני שואל אותך - מי עשה את כל זה?"