המספרים הם כנראה ההסבר לעצמת הטיעון של הדוח שחיברה אורית סטרוק, מייסדת הארגון למען זכויות אדם ביש"ע. כי הדוח החשוב הזה מעגן את התחושות בעובדות, משקף את החוויה בכלים מדידים, מספר את הסיפור במספרים, ובכך הופך את הזעם לכתב אישום ביקורתי ונוקב נגד משטרת ישראל. להלן הדוגמאות:
חלוקת המשאבים בארגון תמיד מלמדת על סדרי העדיפויות ועל החזון שלו. מי שבוחן את הקצאת משאבי האנוש במשטרת ישראל מבין שעבור כחולי המדים, ההתיישבות ביו"ש היא אתגר מקצועי מורכב הרבה יותר ממתחמי הסמים והזנות בדרום תל אביב או מסמטאות הפשע המאורגן בלוד.
לדוגמה, בנתניה, על משפחות הפשע המשגשגות שלה, מוקצה שוטר אחד בלבד לכל 1,428 תושבים; בשפרעם, המאוכלסת במגזר שבו מתקיימים 65% ממעשי הרצח בישראל, יש שוטר בודד לרפואה לכל 1,557 תושבים; ובלוד, על מתחמי ה"כספומטים" של ההרואין והקוקאין שלה, יש שוטר על כל 662 תושבים. אז להיכן נעלמו הבלשים, החוקרים ושוטרי הסיור? להתנחלויות ביו"ש כמובן. רמת הפשיעה בהתנחלויות היא כנראה גבוהה כל כך שהיא מצדיקה הקצאת שיא של שוטר לכל 340 תושבים.
הלאה: כידוע, מדיניות הגשת כתבי אישום במשטרת ישראל היא מצמצמת, כשהמגמה היא להימנע מניהול הליכי סרק, מבזבוז משאבים ומפגיעה בחפים מפשע, במיוחד כשתשתית הראיות שבהם אינה מוצקה והסיכוי להרשעה נמוך. אך נתוני השנתון הסטטיסטי של 2011 מעידים על אצבע קלה על הדק התביעות במחוז ש"י. בעוד שבמחוזות האחרים מתקיימת הלימה בין החלק היחסי של תושבי המחוז באוכלוסיה לחלקם בסך כתבי האישום שהוגשו, אחוז כתבי האישום שמוגשים נגד התושבים במחוז ש"י גדול ב-300% מהנורמה. לדוגמה, במחוז ירושלים החלק היחסי באוכלוסיה עומד על 9.1% והחלק היחסי שלה במספר כתבי האישום שהוגשו מכלל חלקי הארץ עומד על 11%. במחוז דרום, החלק היחסי באוכלוסיה הוא 24.4% אך החלק היחסי בכתבי האישום הוא 20% בלבד. במחוז יו"ש, לעומת זאת, החלק היחסי באוכלוסיה הוא 4% אך במספר כתבי האישום שהוגשו חלקם היחסי הוא 12%, למעלה מפי שלושה מהמקובל במחוז הדרום.