ביקורי האחרון הוא שיא חשוב עבורי, בהיותי סופרת ומשוררת ישראלית. יזמתי משלחת של סופרים ומשוררים ישראלים עכשוויים. פניתי לחברים הקרובים שלי במיוחד לבלפור חקק, יו"ר הוועדה לקשרי חוץ באגודת הסופרים העברים, וראה זה פלא, הם הסכימו מיד להצטרף למסע לפולין. ועד האגודה ברך על הרעיון של המשלחת לפולין. בביקורנו האחרון זכינו לחיבוק חם ואוהב של מוסדות אקדמיים, שבהם מלמדים עברית ברחבי פולין. לצד מוסדות אקדמיים, חיפשנו מקומות שבהם עדיין מתקיימים חיים יהודיים. זכינו לבקר בבית הקהילה היהודית בלודז'. השתתפנו בערב שישי בקידוש ובקבלת שבת בתוך הקהילה החסידית הקטנה המתקיימת בעיר לודז'. קור בחוצות העיר, אך בתוך בית הכנסת הקטן זכינו לקבלת פנים מצד הרב שמחה קלר. בהומור הוא ניסה לברר מנין אנחנו בישראל. כשבעלי סיפר לו שאנו מנתניה הוא אמר לו, שמעתי שזו עיר של פשע. אולי הרב שמחה קלר רואה בשהייה בגולה מצווה גדולה על פני עלייה. אולי היאחזות היהודים בגולה היא מעלה מאוד חשובה. יש אמרה כזאת של חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בין האומות". הקהילה היהודית היא קטנה ביותר ורוב תפקידיה לשַמר מבנים, אין כמעט מתפללים בבית הכנסת, אבל יחד עם זאת האווירה הייתה חמה וזכינו גם לארוחה חמה בעשרה זלוטה ובנוסף שילמנו כעשרה זלוטה עבור הקידוש. קיימנו מצוות בערב הראשון בגולה, לראשונה בחיי מצאתי בכוחות עצמי את עמודי התפילה בספר התפילה. כמו הייתי צריכה לנסוע עד לבית הקהילה לעמוד בין חברים מישראל כדי להתפלל עם המקומיים. תפארת צילמה אותי באייפון מתפללת. זה באמת, אסור על-פי חוקי הדת. גם ביקשו ממוניקה להזיז את הרכב, שמא ניסע בשבת. הכול כשר בבית הכנסת. ערב שבת בלודז'.

זה היה סיור שונה בעבורי, יצאתי עם משלחת קטנה של סופרים. ייצגנו באופן לא רשמי קהילות של כותבים בישראל. האמת, התקבלנו בכל המקומות באירוח ממלכתי. קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, בכל המפגשים במרכזי העברית פגשנו פולנים צעירים ששוחחו עמנו בעברית רהוטה. זו הייתה חוויה מיוחדת לגלות שיש המתעניינים בשפה העברית, שפת התנ"ך, השפה הקדושה בעיני הדתות השונות והיא מתקיימת גם בעבור צעירים פולנים. את המפגש הנוכחי בעיר טורון בניתי בעקבות פגישה שיצרתי בקיץ האחרון עם בית הספר הגבוה ללימודי פילולוגיה עברית בטורון. הספרן הראשי זכרייש ווטיק דאג לארגן לכבודנו מבעוד מועד אירוע בעת הביקור במקום. בבית הספר המפואר ללימוד פילולוגיה בטורון מסיימים השנה מספר סטודנטים תואר ראשון לראשונה בתולדותיו של המקום. כשהגענו למקום קיבל אותנו ווטיק זכרייש עם מצלמתו ובינינו הסתובב נזיר פרנציסקני. הוא נעלם מהר ולא זכינו לראות נזירים נוספים אף שלמעשה הם ממקימי המקום ואף מנהלים אותו. הופענו בפני קהל מקומי שהוזמן מן העיר. האולם היה מלא מפה לפה, ווטיק הספרן תיעד את כל האירוע במצלמה מקצועית. כל אחד מאתנו סיפר משהו על עצמו ומיכאל רזניק ומיכאל מונטישוויץ תרגמו את דברינו לפולנית. לצד השירים שקראנו בפני הקהל הופיעו עמנו ניצה ושמואל. שמואל משורר בעל עבר של משפטן וניצה ד"ר למתמטיקה עם עתיד של זמרת. הם הוסיפו נופך ארצישראלי למופע של כולנו.

בכל מפגש עם קהל מקומי הייתה לנו תפארת כמי שהצליחה לשוות למופעים היבט אישי. היא שבה אל הארץ אותה עזבה בגיל עשר. ילדה קטנה שעזבה בחיפזון את ארץ הולדתה, מגלה תובנות בלתי נשכחות באשר לזהותה, והיא שבה עמנו כדי למצוא את מה שאבד לה בחטף עם עליית משפחתה לקיבוץ גבע בארץ ישראל. ובלפור חקק תמיד ידע לשלב סיפורי חסידים לצד שיריו, כיוון שבעיניו פולין היא ערש הולדתה של החסידות. הוא הוציא מתוך תיקו האישי גם מוצגים שקשורים לארץ ישראל, למשל קופת קרן קיימת לישראל שכמעט כבר לא משתמשים בה. וגם דגלי ישראל קטנים על השולחן. כל אחד מאתנו יצא למסע מנקודת מבטו האישית ויחד אפשרנו האחד לשני למצוא את הקשרים שלנו אל המקום. לפני יציאתנו למסע תרגמנו שיר או שניים לפולנית. המליצו לנו ממשרד החוץ להצטייד בתרגומים ואף סייעו לנו ביצירת קשר עם גופים נוספים בפולין. אין ספק שלמדנו שחייבים להקפיד בתרגום יצירות ספרותיות. קהל לומדי העברית ערני לתרגומים והבחין בקלות רבה בשינויים שערכה המתרגמת לשירינו. היא ניסתה לעדן את המסרים המופיעים בשירים, ביקשה להתחשב בקוראים ולמעשה פגמה באיכות השירים. למשל ממני ביקשה לשנות את המילה 'שיקסה', ובמקומה כתבה אישה פולניה. את המילים 'גויים רעבים' החליפה לגויים. זה היה שיר ישן שלי שכתבתי בעת שדודי בוריס פיינגולד ז"ל היה חי והתפלל בבית הקהילה בלודז' והיה נראה בעיניי כיהודי האחרון במקום. בכל מקרה אישרתי לה לבצע זאת כי לא ידעתי עד כמה רמת העברית גבוהה בקרב לומדי העברית. וזו הייתה טעות מצדי להאמין למתרגמת. מה גם שכדי לתרגם שיר צריך לנסות להעביר את הלוך הרוח שלו במקצב ובמלל, והיא כנראה לא הצליחה לעשות זאת כי עסקה בעיקר בצנזורה. זה היה מפתיע לגלות בטורון שקהל השומעים מצליח להבחין בניואנסים כל כך דקים, באשר לתרגום שירה עברית לפולנית. הדבר חזר על עצמו גם באוניברסיטת ורשה. גם מוניקה המלווה שלנו לטיול הצליחה להבחין כשקראו את התרגומים שהם אינם מדויקים והיא כלל לא מבינה עברית. זה היה לקח ענקי עבורי. לא למהר לתרגם סתם. צריך לדעת מול מי לעבוד. בכל מקרה התרגומים סייעו לנו ליצור מפגשים עם מו"ל מקומי.

לא אוכל לתעד את כל מה שעבר עליי במהלך המסע. אחד הדברים המפתיעים שקרו לי התרחשו בקרקוב. יצאתי לסיור ברובע היהודי. אני מסתובבת ומגלה חנויות עם שמות של בעלי מלאכה יהודיים, ולמעשה אין אלה מנוהלים על-ידי יהודים. התפריט כתוב בעברית שגויה, ובכל זאת היה מרגש למצוא את הכתובות. מה שהחל להשפיע עליי היה כשגיליתי שבבית שבו גר בעבר הרב, הקימו מסעדה ובהמשך כשנכנסנו לבית הכנסת גילינו שהפך למכון לאמנות. איני יודעת מנין צמחה בי החוויה הזאת, הרגשתי שאני נחנקת. בהתחלה צילמתי מעזרת הנשים, רצתי במדרגות ויצאתי החוצה לנשום על הספסל בכניסה לבית הכנסת. בדמיוני חזיתי המוני מתפללים.ילדות וילדים רצים פנימה והחוצה. ראיתי יהודים של פעם והם לא היו לידי. תמונות עלו בתוכי ועולם שלם נפער בתוכי ולא יכולתי לנשום. בעלי אחר כך אמר לי, רק את נחנקת אף אחד לא נחנק. רק את אומרת את המילים האלה. ביקרנו במקומות שאין בהם קהילות יהודיות תוססות. רצינו לבקר בבית כנסת קטן בקרקוב וביקשו מאתנו כסף. שמואל וניצה כהן לא יכלו לבקר בבתי הקברות כי הם ממשפחות כוהנים, וזה הספיק לנו. הסכמנו כולנו להיות כוהנים ולא הלכנו לבית קברות יותר. היינו רק בבית העלמין של לודז'. בלפור סיפר לנו סיפור חסידי על "יוסלה קמצן קדוש" שקבור בבית הקברות של קרקוב, ונשאר בתחושת החמצה שהיינו ליד בית הקברות ולא חיפשנו את קברו של יוסלה קמצן קדוש.

הלכנו כמובן למחנה השמדה אושוויץ כי השואה חלק מזהותנו כיהודים: קיימנו טקס מרגש באושוויץ ואחר כך לא יכולתי לסייר בין הביתנים כי שוב הרגשתי מחנק, ולא יכולתי לחזות במראות הנוראים. תמונות הילדים זעקו מן הקירות ואני בחרתי לצאת אל השלג הלבן שהחל לכסות את האדמה, עטף את הזוועה בבוהק לבן. אבל שיאו של הביקור היה עבורי בוורשה באוניברסיטת ורשה נפגשנו עם מניין סטודנטים הלומדים עברית בבניין האוריינטלי. "בניין ללימודים אוריינטליים", כך מבשר השלט, ובו כיתה קטנה ביותר ללימודי העברית. ד"ר שושנה רונן מרכזת המגמה ללימודי העברית הזהירה אותי מראש לא לצפות לאולם מפואר כמו בטורון אבל שום דבר לא הכין אותי לכיתה הקטנה. אבל אין ספק שהביקור של הסופרים מישראל, יו"ר האגודה לשעבר המשורר בלפור חקק וחבורת המשוררים עמו היה ביקור חשוב מאוד. ישבנו בין הסטודנטים והם סיפרו לנו כיצד הגיעו ללימוד עברית. זה היה החלק המרתק ביותר במסע. גילינו שצעירים מגיעים ללמוד עברית בדרכים משונות. הרי אין כמעט סיכוי לתעסוקה, זה לא מקצוע נחשק לעסוק בבלשנות עברית ואף על-פי כן היו בין הצעירים סיפורים על זיקתם לעברית: כך גילתה לנו אחת הסטודנטיות משנה חמישית שהתאהבה בעברית כיוון שאביה שירת באו"ם ברמת הגולן. היה מישהו שסיפר שבחר בחוג שרחוק מן העיר לובלין כדי לעזוב את בית הוריו בלובלין. הסיפור המרתק ביותר ששמעתי היה מפיו של מיכאל רזניק ששב לבקר אותי בוורשה. הוא הנחה את מפגש הסופרים בטורון וכמה יפה היה לפגוש אותו שוב בוורשה. הוא סייע לי למצוא משהו שהייתי נזקקת לו, כשנסענו ברכב הוא החל לשתף אותי בסיפור מרגש. הוא סיפר לי על חוויה שעבר לפני כשבע עשרה שנה כשהיה בדרכו לחתונת אחות של חבר שלו. הוא היה בן חמש עשרה. הוא וחבר הלכו יחד לחתונה בכנסייה ובדרך הציע לו החבר לקצר את הדרך. הוא הסכים ושניהם נכנסו לתוך בית קברות ענקי. אלפי מצבות ועליהן כתובות בשפה שלא הייתה מוכרת לו. הוא נשאר שם שעות וניסה לקרוא את הכתוב על גבי המצבות וכמובן שאחר לחתונת האחות של החבר. זה היה בית קברות יהודי. בית הקברות הגדול ביותר בפולין בלודז'. כל זאת הוא מספר לי בעברית. גם אותנו הוא הגיע לפגוש לאחר שאחת עשרה שנה לא דיבר בעברית עם דוברי עברית, נתיב ספיקינג. נסעתי ברכב שלו והוא סיפר לי כיצד צמחה אהבתו לעברית. כיצד העניק לו הכומר בכנסייה ספר שהוא בעצמו לא יכול היה לקרוא, וכיצד מיכאל רזניק רכש שיחונים בעברית וגם למד במסלול של ד"ר שושנה רונן באוניברסיטת וורשה. החיים ניתבו את מיכאל לעסוק במלונאות בהצלחה רבה, ואת אהבתו לעברית לא נטש. כעת הגשמנו לו חלום לדבר בעברית ולהתקדם.

מפגש קצר עם מו"ל של נוי סוויט( nowy swiat ) לימד אותנו שניתן לתרגם לאנגלית ולפולנית את יצירותינו. מסרנו למו"ל קמיל ויטקובסקי ולאביו כמה מספרינו ואנו מצפים לשמוע ממנו. אולי הוא יגשים לנו חלום להפוך את היצירות שלנו לבינלאומיות. זה יהיה מפתיע אם דווקא מפולין יבואו לקראתנו ונזכה לתרגומים נאותים. אין ספק שלהוצאה טובה ואיכותית עשויים להיות מתרגמים טובים. שיאו של הביקור הממלכתי של סופרים מישראל היה בבית אגודת הסופרים הלאומית של פולין במקום מכובד ובמבנה מרשים שוכן בית הסופר. קיבלו אותנו כמה סופרים מקומיים וישבנו עמם לשעה קלה במסעדה מפוארת הנמצאת באותו בניין. תומאש פיגון נספח התרבות שימש לנו כמתורגמן. כאן לא יכולנו לדבר בעברית אלא בינינו לבין עצמנו. הסופרים המקומיים גילו עניין בהמשך הקשר עם אגודת הסופרים העבריים. הסופרים שעימם נפגשנו: נשיא האגודה - יאצק מוסקבה, אוצר מוזיאון הסופרים- בוגדאן באראן, מנהל מוזיאון הסופרים- יאנוש אורדווז, משוררת פרופ' אנה נאסוובסקה ואחרים. סיפרו על סופרים שביקרו במקום, העלו את שמה של מרגלית עקביא, של אהרון אפלפלד ואחרים. זה היה מפגש חשוב ביותר עבורנו כיוצרים ישראלים, הביקור מקבל ברגעים אלה ממד אנושי של הכנסת אורחים. אנו מתרגשים לפגוש יוצרים מקומיים, לוגמים תה וקפה וחלק אוכלים עוגה. ביניהם יושב סופר פולני יהודי ניצול שואה, פיוטר מטיבלצקי, שניסה לברוח מכתיבה על השואה אך היא חלחלה לתוך כתביו בלא שהייתה לו ברירה אחרת.

עכשיו אני בארץ, חג פורים בעיצומו. נותרו לי תמונות סרטונים. החברים שלי מכאן עדיין מתאוששים מן הביקור בארץ אותה לא מבקרים ככה סתם, תמיד יש משהו מעבר לכל מה שנאמר. ועדיין ישנו. אך הפעם אני חשה שיש שם בארץ הרחוקה ההיא, ארץ הסבל והייסורים של עמי גם מקומות כבית קפה 'תל אביב' בוורשה שמגיש חומוס ופלאפל ואליו לקח אותי מיכאל רזניק כדי להיפרד ממני. ושם פגשתי שוב את מיכאל מונטישביץ ואולימפיה זוג סטודנטים דוברי עברית מטורון. מיכאל הציע לי להצטרף כמורה וללמד אותם בטורון עברית. הוא ביקש ממני להישאר שם עם הצוות האקדמי. ואני עדיין שוקלת את ההצעה שלו. אולי נזיר פרנציסקני ישלח לי ניירות ואישור עבודה להתקבל לטורון...אולי ממשרד החוץ יעודדו סופרים ישראלים לערוך מסעות כאלה לבקר את דוברי העברית בפולין זה חשוב, אני מאמינה שיש בהם משהו מן היהדות. נשמה יתרה. שלחתי את הכתבה למיכאל רזניק בפולין, הפכנו לחברים ותוך כמה דקות הוא תיקן אותי. "שלום רב שושנה, קראתי את המאמר שלך ואני חושב שהוא ממש מקסים. ידעתי שלישראלים מסעות לפולין חשובים - אבל לא היה לי מושג שחווייתך הייתה כל כך מרגשת. איו לי כמובן שום דבר להוסיף. רק הייתי רוצה לומר שהסיפור שלי על בית העלמין הוא קצת שונה ממה שכתבת. הנה הוא:

"זאת הייתה לוויה של אמה של מורה שלנו למתמטיקה - כל הכיתה הייתה צריכה ללכת ללוויה ואני יחד עם חברי איחרנו. קצרנו דרך בתוך בית קברות יהודי שהיה ללא גדר משותף עם בית קברות נוצרי - בבית קברות יהודי ראיתי בפעם ראשונה בחיי אותיות עבריות. באותה רגע הבנתי שבית קברות בעל אלפי מצבות היה צריך להיות עשוי על-ידי תרבות ואוכלוסיה גדולה שכבר איננה. הבנתי גם שאלה אנשים - כל כך רבים - שהיו אולי שכנים של סבא וסבתא ואולי היו יחד איתם בכיתה אחת בבית ספר - תרבות שלמה שאיננה. שאלתי את עצמי שאלה - מה קרה? - שאלתי את עצמי את השאלה בגיל 15 - עד היום (בן 33) לא מצאתי תשובה נכונה.

באותה רגע בבית קברות כעסתי שלא יכולתי לקרוא שמות של שכנים של סבתא. אז למדתי לקרוא עברית. למדתי את זה כדי לקרוא שמות על מצבות. וזה לא היה בלודז, אלא בטומשוב מאזובייצקי - עיר בה נולדתי וגדלתי.

אולי עדיף להדגיש שיש בפולין אנשים (כמוני) ששואה ועובדה שכל העם נשמד ונמחק השפיעה על חייהם - התחלתי ללמוד עברית רק כי יהודים נשמדו - אילו היו חיים ביננו עד היום והשואה לעולם לא התרחשה בטח לא הייתי מתחיל לימודי עברית." אתמול הכנתי חבילת ספרים בעברית ושלחתי למיכאל רזניק, זו הייתה מתנתי הקטנה להכנסת אורחים ענקית. פולין, אני מקווה לשוב ולהביא אלייך עוד חברים. פולין, עוד אשוב אלייך. את חלק מזהותי.