אבל הבעיה האמיתית מתחילה כשיוצרי הסרטים, שמודעים לנושא, עושים בו שימוש ציני. טריק קולנועי ידוע ונלוז במיוחד, הוא לשלב בתוך סצנה חורקת אינטר-קאטים קצרים בכיכובה של חיה. כבמטה קסם – לפתע הסצנה עובדת. נניח שלגיבור הסרט קרה משהו מביך, אבל לא מביך מספיק כדי לחלץ תגובה מן הקהל. די בצילום קצרצר של התגובה של כלבו לאירוע (מסתיר את פניו בכפותיו) כדי להגיע לתוצאה הרצויה. שיא הנצלנות מגיע כאשר סצנה שלא עובדת לכל אורכה מסתיימת בשוט לא לגמרי קשור, של בעל חיים כלשהו המבצע פעולה חמודה במיוחד (לובש ביגוד אנושי, או יושב בתוך סלסלה, נניח). איכות הסצנה נשכחת ואנו נותרים עם תחושה חמימה ונעימה.
רק השנה היו לנו סרטים כמו הארטיסט ובגינרס, בשניהם הכלב גנב את ההצגה יותר מפעם אחת. אפילו בסרט כמו "סוס מלחמה", בו הדמות הראשית היא סוס שבהחלט משחק נפלא ומגלם דמות עתירת רבדים (ברצינות), משובצת אתנחתא קומית בצורת ברווז בעל התנהגות מטופשת. כך גם בסרטים נוספים, כמו "בייב" למשל, בה כל הדמויות הראשיות הן חיות מדברות. יוצרי הסרט יודעים שלא ניתן להחזיק את האפקט לאורך זמן, משום שכוחו הוא במיידיות של תגובת הקהל.
אני מתנצל מראש בפני מי שלא יאהב את ההשוואה, אבל גם בילדים נעשה לעיתים שימוש דומה. במקרים רבים, ליהוק או כתיבת תפקיד של ילד ממלאים פונקציה מאוד מסוימת בתוך סרט, יותר מאשר רקימת דמות של ממש. תפקיד ילדים קלאסי בסרטים עתירי מבוגרים, הוא לומר את האמת המרה בפנים. קטנטנים הרי לא נוטים לשקר, או לתפוס סיטואציות כשם שאנשים מבוגרים תופסים אותן, ולכן משפטים הנאמרים מפיהם בתמימות יכולים לחשוף סוד או לגרום לשינוי בחייה של הדמות הראשית.
ב"מקום לחלום עליו", כאשר מאט דיימון שואל את בתו הצעירה "האם יש משהו שאני עושה נכון בתור הורה?”, היא חושבת קצת ואז עונה שבניגוד לאבות האחרים, לו יש שיער והוא גם נאה יותר משאר האבות. דמותו של דיימון קיבלה את התשובה הכי אוהבת וכנה שהייתה יכולה לקבל, ותפעל מעתה בהתאם. לא בטוח ששיחה דומה בין שתי דמויות מבוגרות הייתה עוברת את מחסום האמינות אצל הקהל. הילדונת שבה ומגלה ישירות בסצנה מכרעת יותר בעלילה, אשר בה פקח שוקל האם לסגור את גן החיות או להעניק לו רישיון קבע.