ובכן, אובמה מסרב לפעול בעצמו. הוא פועל לקשור את ידי ישראל ולא מצליח לבסס קשרי אמון עם ראש הממשלה. הסנקציות לא משיגות את מטרתן – גם הנשיא האמריקני הודה בכך בנאומו. חלון ההזדמנויות המבצעי של ישראל הולך ונסגר. לא כך לגבי אמריקה, שעוצמתה גדולה בהרבה. היא תוכל לפעול בכוח גם בעתיד. נתניהו מבחינתו נשאר לבד. כשזו תמונת המציאות המונחת לפניו, נתניהו מגיע לבמה הציבורית האחת והיחידה ששותה את דבריו בצמא, מקשיבה לו, מכבדת אותו, את אשתו ואת דרכו במידה שלא קיימת בשום פורום בישראל. לא במקרה העיר בציניות: "וואו, זה כמעט כמו הכנסת", אחרי שתי דקות רצופות של מחיאות כפיים בעמידה. נתניהו משוכנע שתפקידו להציל את היהודים מאסון. "בכל דור יש מי שרוצה להשמיד את העם היהודי", חזר ואמר. אבל היהודים, או לפחות אלה שבארץ, מזלזלים בו. הוא ויועציו מרגישים כבר זמן רב שאין לו אפשרות לדבר באופן ישיר ומלא עם הציבור הישראלי. התיווך התקשורתי בינו ובין העם מקולקל. הוא יכול לדבר אבל איש לא ישמע או יסקר. גם אם יקשיבו, הסיקור יעסוק בזוטות או יעוּות. אם לא יפיק מגה-אירוע כמו הנאומים בבר-אילן או בקונגרס, אין לו דרך להשיג את תשומת הלב של העם. אבל באמריקה בכלל ובאיפא"ק בפרט המצב בדיוק הפוך. מהתקשורת, מהפוליטיקאים ומהציבור הוא לא מקבל כאן יחס של ביבי התחמן והספינולוג, אלא כבוד והערכה למדינאי מבריק בעל שיעור קומה. כאן הוא יכול לשטוח את אמונותיו ואת מחשבותיו בלי להיתקל בציניות ובבוז. הקהל יהיה מספיק אינטליגנט כדי להקשיב לכל מילה וגם יריע פעם בשלושה משפטים. מבחינתו זוהי ההופעה השנתית הנוחה והמוצלחת ביותר. לכן באיפא"ק, דווקא באיפא"ק, נתניהו התקרב כפי שלא התקרב מעולם להכרזה על מלחמה. על-רקע נאום אובמה יום קודם לכן והפגישה העקרה איתו כמה שעות מוקדם יותר, זו תמצית המסר של נתניהו שנראה קשוח ונחוש כפי שלא ראיתי אותו מעולם: "אירן תהיה עוד הרבה יותר מסוכנת עם נשק גרעיני מאשר בלעדיו כיום; רבים מדברים על מחיר ההתקפה אבל צריך לדבר על מחיר אי-ההתקפה; כראש ממשלה לא אהמר על ביטחון מדינת ישראל ולא אתן לאזרחיי לחיות תחת איום השמדה; לעולם לא עוד; 2012 אינה 1944. לישראל יש הכוח להגן על עצמה; מנהיגים אחראים אינם יכולים להמר על ביטחון מדינותיהם, על בסיס אמונה שהמשטר המסוכן בעולם יחזיק בתבונה בנשק המסוכן בעולם". ועוד: "העיצומים מכאיבים לאירן אך תוכנית הגרעין ממשיכה לצעוד. ישראל חיכתה בסבלנות שהקהילייה הבינלאומית תפתור את הבעיה. חיכינו שהדיפלומטיה תעבוד. חיכינו שהסנקציות יעבדו. איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות עוד זמן רב". פרשנות: שמעתי את כל הנימוקים נגד פעולה באירן. חיכיתי. נתתי צ'אנס לעולם ולאובמה. השלב הזה מאחורינו. הסכנות שבאי-פעולה חמורות בהרבה מהסיכונים שבקיום פעולה. אי-פעולה נגד אירן משתווה לאי הפצצת אושוויץ ב-44'. ליקוי המאורות הזה ייגמר ב-2012 אם ראש ממשלת ישראל הוא בנימין נתניהו. חוץ מהמילים "בקרוב נצא למלחמה", מה עוד צריך לומר? כשישראל תתקוף באירן, הנאום באיפא"ק יתברר בדיעבד כַמקום שבו נתניהו הודיע על כוונותיו. אם לא יתקוף, פירוש הדבר שהוא מדבר גבוהה-גבוהה אבל לדבריו אין כיסוי.

נתניהו יצא מהבית הלבן עם הבטחה מעורפלת של אובמה לטפל בנושא אירן. על-אף שישבו כמה דקות בארבע עיניים וכמעט שעתיים בפורום רחב, ולמרות הניסיון האמריקני להשרות אווירה נעימה, לי אין ספק שהוא מתעב אותו. אובמה את נתניהו. נשלחתי כדי להביא התרשמויות באופן בלתי אמצעי - וזהו הרושם שלי מהשהות בת שבע הדקות במרחק שלושה מטרים משני המנהיגים בחדר הסגלגל. גם בפעמים הקודמות עמד באוויר קרח, אבל הפעם הדבר היה בולט מתמיד. בלי סמול-טוק או כל מחווה אחרת, קפוץ בכורסה שלו עצמו, יושב הנשיא המארח, לוקח נשימות עמוקות, מותח בעצבנות את רגל שמאל, לא מצליח להנפיק ולו חיוך אחד ומחכה שהסיוט ייגמר. כל זה בזמן שנתניהו מפזר מבטים מאושרים לסביבה ומבסוט כאילו החדר הסגלגל הוא ביתו השני. שוב הוא מרצה לאובמה על תכלית קיומה של ישראל ועל חובתה להגן על עצמה. שוב אובמה נאלץ להנהן כתלמיד לפני רבו. הרבה פגישות בין מנהיגי ישראל לעמיתיהם ראיתי. תמיד יש ג'סטה או בדיחה לניטרול הפורמליות. לא כאן. אף סיטואציה לא מתקרבת למתח ולמתיחות בעת שאובמה ונתניהו מתיישבים לשיחה עלק-ידידותית. רק כשהסתיים הפוטו-אופ הצליח אובמה לשלוח צחוק קצר לאחד העיתונאים. האווירה אחרי צאת המצלמות והמיקרופונים הייתה כנראה טובה במקצת. התוכן לא בהכרח. על-פי מקורות שהשתתפו במפגש בין המנהיגים ואנשי צוותם, הפערים שהיו לפני הפגישה נותרו במידה רבה גם אחריה. אפשר לומר שנתניהו, אובמה ואנשיהם הציגו זה לזה את חילוקי הדעות שעליהם מדווחת התקשורת כבר כמה שבועות. בתום המפגש הם אולי מודעים יותר להבדלים, אבל עוד לא התחילו לגשר עליהם. ראש הממשלה לא הציג לנשיא לוחות זמנים או קווים אדומים וגם לא העלה דרישות נקודתיות בהקשר האירני, אלא פרס את הגישה הישראלית הכוללת. בין היתר הצביע על כך שלישראל יש יכולות צבאיות פחותות מאלה של ארה"ב ולכן לוח הזמנים המבצעי שלנו קצר מזה של אמריקה. באותה מידה הבהיר שהאיום ברור ומידי יותר עבורנו, ושהפגיעוּת של ישראל גדולה פי כמה מזו של אמריקה. גם אצל אובמה, על-פי המקורות, לא הייתה סתירה בין מה שאמר בחוץ למה שאמר בפנים. "אנו מאמינים שיש עדיין חלון המאפשר לדיפלומטיה לפתור את הסוגיה, אך הדבר תלוי בהחלטה של המשטר האירני. בכל מקרה כל האופציות על השולחן, ואני מתכוון למה שאני אומר". מתברר שהנאומים של שני המנהיגים באיפא"ק חשובים לא פחות, ואולי יותר, ממה שאמרו בפגישה הרשמית. שם שטחו את הערכת המצב שלהם. אובמה הוסיף משפט חשוב בנאומו: "זה הזמן לדבר ברכּוּת ולהחזיק נבוט גדול".

הנאומים, הפוטו-אופ והפגישה משקפים תוצאת קצה קשה למדי - בנושא הקיומי ביותר לישראל, הצמד ביבי-אובמה לא מסוגל לשתף פעולה. שלוש שנים קשות עברו על הצדדים והן מתנקזות כעת לבעיה האירנית. כל זה קורה בזמן שאובמה מנהל קמפיין חסר תקדים לשימור תמיכת הקול היהודי לקראת הבחירות לנשיאות. אפשר לומר שלשם ולא לאירן מכוונים כל מעייניו. בנאומו באיפא"ק הציג אובמה דין וחשבון פנטסטי לכאורה לגבי קשריו עם ישראל. "אל תשפטו אותי על-פי דבריי אלא על-פי מעשיי", דחק במאזיניו. "בכל צומת שנקרה לפנינו", אמר אובמה, "היינו שם בשביל ישראל. בדוח גולדסטון, במשט המרמרה, בהתקפה על הדיפלומטים הישראלים בקהיר, בוועידת דרבן שהחרמנו, בניסיון הפלשתיני לפגוע בישראל באו"ם ובנסיונות הדה-לגיטימציה". הוא ציין גם את התקציב המיוחד למערכת כיפת ברזל ואת עצם השמירה על הסיוע הביטחוני לישראל בתקופה של קיצוצים כראיה לתמיכתו "במדינה היהודית". כל העובדות נכונות, אלא שמבט שני מגלה שלא מעט מהמצוקות שבהן נחלץ אובמה למען ישראל נולדו באשמתו העקיפה או אפילו הישירה. אובמה נאלץ להטיל וטו בנושא ההתנחלויות משום שהוא עצמו העמיד אותן במרכז מסע הצלב העולמי והעלה את הפלשתינים על עץ ההקפאה. אלמלא האולטימטום "אפילו לא בית אחד, אפילו לא אבן אחת", לא היה נוצר מומנטום בינלאומי חזק כל כך נגד ההתנחלויות. אובמה אכן הוזעק לעצור את ההכרזה החד-צדדית של הפלשתינים, אבל המהלך כולו תודלק מהצהרתו באו"ם שנה קודם לכן: "אני מקווה שבשנה הבאה פלשתין תהיה חברה מן המניין באומות המאוחדות". אובמה פעל נגד הדה-לגיטימציה, אלא שהוא היה בין מאיציה כשהרחיק עצמו מישראל, נתן להבין שישראל אשמה בהעדר השלום וערער על יסודות קיומה בנאומי קהיר ואנקרה ובהזדמנויות אחרות. אפילו את האירועים האלימים בקהיר ואת סיכון השלום בין ישראל למצרים אפשר לתלות בו, שהרי הפיל במו ידיו את שלטונו של חוסני מובארכ. אובמה אמר שסייע לישראל בפרשת המשט. זה נכון. אבל אובמה הוא גם זה שקודם למרמרה חילה את פניו של ארדואן בשעה שהתרחקותו מהמערב ועוינותו לישראל כבר היו מן המפורסמות. אובמה הוא גם זה שהכתיב לישראל הקמת ועדת חקירה בינלאומית ותבע מנתניהו להתנצל לפני ארדואן. מזל שליברמן ובוגי היו שם כדי להחזיק לנתניהו את הגב. ויש עוד צד למטבע. בשלוש השנים הללו ההתנגחויות עם ישראל לא היו פחותות מהושטת הסיוע. ניפוח פרשיית רמת-שלמה, הטענה הפומבית של קלינטון ודיוויד אקסלרוד (היועץ הקרוב של אובמה) שישראל מתנהגת "בכפיות טובה", ההדלפות על רצון הממשל "להרחיק עצמו מישראל", החיבוק הפומבי למדינות ערב וקירור הקשר עם ישראל, הסירוב לאשרר את ההגנה על הגרעין הישראלי, ההכתבה של קווי 67', האולטימטומים וההשפלות החוזרות ונשנות לנתניהו ולישראל, וגם קשירת ידיה של ישראל בפעילות נגד אירן בעצם הימים האלה – גם הם חלק חשוב, אולי החשוב, במורשת אובמה. היטיב לנסח זאת יהושע לונדון, מנהל הקשרים עם הממשל בארגון ציוני אמריקה (ZOA), "אובמה עושה הרבה רעש ויחסי ציבור מִדברים שהיו כל כך מובנים מאליהם אצל נשיאים קודמים, עד שכלל לא היה צורך לדבר עליהם. פה נעוצה הבעיה". לונדון אינו היהודי היחיד בוושינגטון שיש לו זיכרון ארוך. ביום פתיחתה של ועידת איפא"ק, ולא במקרה, הועלו לאתר יוטיוב ולתחנות האוטובוסים בבירה סרטון ותמונות המסכמים את הקשרים בין ישראל וארה"ב בתקופת אובמה. הרבה תקריות שהזיכרון הישראלי הקצר מחק - למשל הקידה של אובמה למלך סעודיה, ההשוואה בין השואה לבין נוכחות ישראל ביהודה ושומרון והסירוב לבקר בישראל - חקוקות עכשיו בסרטון איכותי בן 30 דקות שעושה סדר באירועים. "זו לא פוליטיקה. אלה דברים שאני באמת מאמין בהם", תיאר אובמה באוזני הנשיא פרס בפגישתם האישית את מחויבותו לישראל. ייתכן בהחלט שאובמה התבגר בשלוש השנים האלה וכבר אינו מתייצב אוטומטית לצד הערבים, כפי שהיה בהתחלה. מה שבטוח הוא שפרס קנה את הסחורה עד הסוף, עד כדי כך שטען: "אובמה הלך לקראתנו בכול. איני יודע מה עוד אפשר לבקש". אבל נראה שפרס שוב מערבב בין היחס האישי שקיבל מאובמה לבין יחסו האמיתי של הנשיא לישראל. שכן המבט הרחב של הסרטון (למעוניינים - Daylight: The Story of Obama and Israel) מעלה חשש כבד שהמילים היפות של אובמה הן אך ורק פוליטיקה של בחירות.

אני לא מדריך תיירים ואין לי כוונה להחליף מקצוע, אבל אם יש לכם תוכניות לבקר באמריקה, מומלץ מאוד להשקיע חצי יום בוועידה השנתית של איפא"ק. המפגש עם השדולה הענקית הזאת מלמד שיעור בהפקת אירועי ענק, אבל בעיקר ממחיש את עוצמת התמיכה בישראל ואת חיות הרעיון הציוני. אולי זו הגלות שמייתרת את הציניות, הייאוש והאסקפיזם שרווחים כל כך בארץ, אבל העובדה היא שכאן לא מתביישים לדבר בהתרגשות ומעומק הלב כדבר שבשגרה על חיוניות קיומה של ישראל. איפא"ק לא רק ממשיכה את הציונות באמריקה (סוג של אוקסימורון) אלא גם מלמדת שיעור בהשגת יעדים תוך אחדות. שם הקוד וסוד ההצלחה של הלובי הזה – שני שלישים מחברי הקונגרס, הנשיא, שר ההגנה ושלושת המתמודדים הרפובליקנים המובילים הופיעו בו – הוא פתרון המחלוקות בבית פנימה. כלפי חוץ הלובי מגויס תמיד למען מדינת ישראל וממשלתה הנבחרת. חילוקי הדעות נשארים בפנים. המחשה לדפוס הפעולה הזה קיבלתי באחד האירועים הקטנים שהתרחשו בשולי הוועידה – ארוחת צהריים ל-400 רבנים מרחבי ארה"ב. אורחת הכבוד באירוע הייתה שגרירת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס, שהוזמנה לעלות לבמה על-ידי רבנית רפורמית. רבנית לא במובן אשת הרב, למי שתהה, אלא רב-אישה. על-פי אותה שיטה, 400 הרבנים כללו את שלושת הזרמים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. היו הרבה כיפות, אבל לא רק גברים חבשו אותן. כולן וכולם התאחדו למען מדינת ישראל.