כפי שנחשף במוסף 'צדק' [
"מה יש לך גברת לוין", גיל ברינגר], צו שימוש מפריע הוא כלי משפטי דרקוני שפיתחה סרן רונית לוין מיועמ"ש איו"ש, בגיבויו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מייק בלאס. הצו הוצא לראשונה במסגרת המאבק שניהלה הפרקליטות לפינויו של "בית השלום" בחברון מהמשפחות היהודיות שרכשו אותו.
בכל העולם מקובל שסכסוך קרקעות נידון בבית משפט והשלטון אינו יכול לנקוט בו צד לפני בירור העובדות באופן יסודי בערכה מוסמכת. יוצא דופן חריג שבחריג הוא מצב של פלישה טרייה: החוק מאפשר למחזיק לפנות את מי שפלש לנכס שלו בתוך שלושים יום גם ללא צו בית משפט, כשהרעיון הוא ניתוק הטיפול ב"פולש" לנכס משאלת הקניין (שאלת הבעלות) וביסוס היתר משפטי לפינוי אוטומטי של המחזיק בטענת "שמירה על הסדר הציבורי".
צו שימוש מפריע הפך את הסעיף החריג לסטטוס קבוע דרך ההחלטה להאריך אותו מ-30 יום לחמש שנים. המשמעות המעשית שלו היא שהמנהל האזרחי יכול לסלק את מי שהוא מגדיר "פולש" גם כשהתובע אינו מציג שום ראיה לבעלותו על הנכס, ויתרה מכך – אף אם כלל לא הוגשה תלונה. הצו הזה היה לא פחות מהפרס הגדול במרוץ למיליון של ארגוני השמאל. הללו הגישו בעקבותיו עתירות בסיטונות במטרה לעקור את ההתיישבות היהודית בכל מקום שהדבר אפשרי.
בשנים שחלפו הופעל הצו הן נגד רוכשי קרקעות יהודים שמתוך חשש לחיי המוכרים הפלשתינים לא היו יכולים לרשום במנהל את הנכסים שרכשו והן נגד חקלאים יהודים הזכאים לבעלות על אדמות לפי סעיף 78 לחוק העיבוד והחזקה העותמני החל ביו"ש.
המניע הפוליטי של הפרקליטות נחשף בהודעת המדינה לבג"ץ "עיבוד וחזקה" של המשנה ליועמ"ש מייק בלאס [
"איש הישר בעיניו יעשה", יהודה יפרח]. מערכת ההנמקות שפורטה שם זהה למערכת ההנמקות של "צו שימוש מפריע". בלאס טען שם כי: "בעת הנוכחית... תפיסת
מקרקעין... נתפסת כמעשה אסור ובלתי מוסרי, וכבסיס לאנרכיה" ("עמדת היועמ"ש" סעיף 34, הוגשה על-ידי עו"ד עינב גיא הרמן), ואף הסביר מדוע השארת מקרקעין בידי יהודים אינה מוסרית: "באיו"ש קיימים סכסוכי קרקעות רבים. סכסוכים אלו גולשים באופן תדיר לעימותים אלימים, לפגיעה בסדר הציבורי ולעתים לפגיעה בחיי אדם". מצב זה עשוי "להגביל את הגישה לקרקעות של התושבים הפלשתינים". במילים אחרות, האלימות של המתנחלים כה חמורה וקשה עד שהפלשתינים לא מעיזים לתבוע את אדמותיהם גם לאחר שנים רבות. הם רועדים מפחד. ולכן גם אם אין תביעות פלשתיניות על הקרקע - ייתכן שהסיבה היא שהבעלים חוששים מידם הארוכה של המתנחלים.
זה כמובן לא היה כל הסיפור. ההנמקה הבאה הבהירה שהעניין של הפרקליטות הוא עקרוני הרבה יותר: "בעקבות מלחמת ששת הימים עזבו תושבים רבים את האזור. תושבים אלה נפקדים ויש מקום לפרש את החקיקה באופן המגן על זכויותיהם..." (סעיף 53). פירוש, הפרקליטות מעריכה כי זכות השיבה הולכת להתממש במהרה בימינו. עם פרוץ השלום הבעל"ט יחזרו מיליוני פליטים ליו"ש ויגלו שקרקעותיהם נגזלו בידי יהודים. הקפאת רישום המקרקעין הכרחית כדי לשמור על זכויותיהם של הפליטים העלומים.
התצהיר שם היה חשוב, שכן בלאס לא טרח להסתיר את תפישת העולם שלו, שלפיה לישראל אין שום זיקה מוסרית או חוקתית ליו"ש: "אזור יהודה ושומרון מוחזק בידי מדינת ישראל בדרך של תפיסה לוחמתית. בראש כללי המשפט הבינלאומי עומדות הוראותיהן של תקנות האג. מקובל לראות בהן ביטוי למשפט הבינלאומי... גם בלא דבר חקיקה פנימי המאמצן". ולכן, "המשטר הצבאי בשטח התפוס בתפיסה לוחמתית הוא זמני מעצם טיבו. אין המפקד הצבאי יורשו של הריבון שניגף. אין הוא הריבון באזור המוחזק".
האפקט של הצו היה דרמטי. במשך תקופה ארוכה הוא הפך לכלי הקטלני ביותר של הפרקליטות במאבק בהתיישבות היהודית ביו"ש, כשהיישום המרכזי שלו היה מול החקלאות היהודית. כרמים ומטעים עובדו תחת סכנת עקירה והשמדה, והחקלאים מצאו עצמם נגררים פעם אחר פעם למאבק סיזיפי ויקר בבתי המשפט מול טחנות הרוח של הפרקליטות. הכאוס שנוצר הוביל לא אחת להתכתשויות בין הדרג הפוליטי לפקידות המשפטית. הוא גם דרדר את מערכת היחסים השברירית שבין ההתיישבות לשלטונות, בעקבות פעולות תג מחיר של תושבים נואשים שראו את מעשי ידיהם טובעים בים כשאין לאל ידם להושיע.