"קשה להבין את האישיות של דגן בלי להבין את המקום התורני שאליו הוא שייך", אומר אחיו כרם. "הוא ראה את הדור הזה כדור שמתחדש, ומכאן הכול נובע. כך ראה את הצבא וכך את הלימוד. התורה פיתחה אצלו תפיסה פנימית עמוקה של הבנת התופעה שמתרחשת בדורות האחרונים – התחייה, התעוררות העם, החזרה לארץ ישראל. כל אלה יצרו אצלו דרישה ללמוד את התורה בצורה מעמיקה יותר, שמתאימה לנשמות של הדורות החדשים, דורות של בונים וחלוצים".
בחופשת הלימודים האחרונה שלו חזר ורטמן לישיבת הר המור, שהייתה בעבורו בית רוחני. "אני לא יודע להעיד על עצמי אם הייתי טוב או לא", כתב באחד המכתבים שהשאיר אחריו. "את זאת ישפטו חייליי, מפקדיי והצבא. אך מה שעשיתי ומי שהייתי, נבעו מאותן חמש שנים של לימוד בישיבה". "הנשמה של דגן הייתה מונחת בישיבה", אומר אחיו הבכור שחר.
"היה בדגן שילוב מופלא של קודש וחול", מספר חיימי טייטלבוים, "הראש שלו היה ספוג באידיאלים, והלב שלו היה בבית המדרש כל הזמן. גם כשהיה בצבא, בכל מקום שהגיע אליו ובכל שלב, הוא חי מתוך תורה. הוא חי את עם ישראל וחיפש לעזור במקום שבו צריכים אותו. כשחשב שנכון ללמוד תורה, כי עם ישראל צריך תלמידי חכמים מחנכים, הוא ישב ללמוד בישיבה. כשהבין שיש לו כוחות נוספים והוא יכול לתרום בצבא, הלך לצבא. אפשר למצוא אנשים שהם מפקדים טובים ואפשר למצוא רבנים טובים, אבל בדגן היה שילוב מופלא. שילוב של קודש וחול, טוב לב מופלא יחד עם כוחות נפש מאוד גדולים".
שוב ושוב משווים מכריו של ורטמן בינו לבין הדמות התנ"כית של עדינו העצני – אחד מגיבורי דוד המלך, ואולי דוד עצמו. ההערצה וההתפעלות מאישיותו המיוחדת, הם מדגישים, התקיימה עוד בחייו.
זילברשטיין מספר שוורטמן בחר בו לסגנו דווקא בגלל העולמות השונים שמהם הגיעו. "בשלב מסוים הייתי אמור לעבור תפקיד בתוך חטיבת גולני. המג"ד לקח אותי לשיחה ואמר שהוא רוצה שאהיה סגן של דגן. לא הסכמתי. לא הכרתי אותו וזה לא היה קשור אליו אישית, פשוט לא רציתי להיות סמ"פ של טירונים. המג"ד אמר לי: 'אם אתה רוצה חוויה משמעותית בחיים שלך, כדאי לך להיות הסגן של דגן'. זה נשמע מעניין, והחלטתי לקבל את התפקיד".
הפגישה עם ורטמן שינתה בעבורו את כל הנורמות של מהות מערכות היחסים בין מפקדים לחיילים. עוד במהלך החופשה שנטל זילברשטיין לפני כניסתו לתפקיד, התקשר אליו ורטמן באחד הערבים ושאל אם אפשר לקפוץ לבקר. עשר דקות לאחר מכן כבר היה אצלו בבית, במושב כרכום.
"הייתי בצבא כבר ארבע שנים, ואף פעם לא באו אליי הביתה. ישבנו אצלי בגינה. אני קפאתי מקור, והוא ישב שם שמח, לא מרגיש כלום. זה הזיכרון הראשון שלי ממנו. בסופו של דבר, גם אני הייתי חייל של דגן, ואני יכול לומר בלב שלם שלא הייתי מחובר לעשייה הצבאית, לשירות הצבאי ולאף אדם, כמו שהייתי מחובר אליו. הוא לא היה צריך להיהרג כדי שאומר זאת. אמרתי את זה גם קודם לכן. לא חשבתי שיש אנשים שמסוגלים לתת מעצמם כל כך הרבה לכלל החברה ולמדינה ולהגיע לכאלה מצבים של חירוף נפש למען אחרים".
פקודיו של ורטמן מספרים על מקרים רבים מספור שבהם סיכן את עצמו למען ביטחון ישראל ולמען חייליו. "הייתה בו גבורה אמיתית", אומר דמארי. "באחד המקרים, כשהיינו במארב בתוך עזה, התחילו לטווח אותנו במרגמות. זאת לא הייתה אש שאפשר להשיב אליה. אלה היו פצמ"רים, ובניגוד לאש מנשק קל, אין לך מה לעשות, אתה פשוט מתפלל שלא יפגעו בך. לא הייתה שום אפשרות לחתירה למגע, זה היה מצב של קיפול מארב. ואז דגן פשוט יצא מהרכב, ומשך אליו את האש כדי שנוכל לצאת. הוא והקשר שלו התחילו לרוץ לאורך הגדר, לימין ולשמאל, כדי למשוך אליהם את הירי".
דמארי מספר שכמפקד, הסיטואציה הזאת הייתה קשה לו. "לקראת מארב אחר אמרתי לדגן שאני לא מבין למה להיכנס למקום שיש בו סיכוי לפצמ"רים, וחיילים ייהרגו סתם. דגן דפק על השולחן ואמר שבחיים לא אגיד שחייל נהרג 'סתם' בלחימה, והתחיל להסביר לי את הערך של מיתה על קידוש השם בהגנה על המדינה, על האדמה שלנו. מאז לא העזתי לחזור על זה יותר. דגן חרת בי את המשמעות והחשיבות בהגנה על המדינה".
מה באמת ההיגיון בכניסה למארב כזה?
"יש היגיון. האויב שלנו פחדן. רוב ההתקפות שלו הן באמצעות ארטילריה וירי מרחוק, ואם אתה נשבר במערכה ועוד מערכה, ונמנע מלצאת למארבים כשהאויב מפצמ"ר, המטרה שלו תושג. חשוב להעביר מסר לאויב שאנחנו תמיד חותרים למגע. היום אני יודע שאותה שיחה עם דגן הייתה מתוך חולשה שלי באמונה בצדקת הדרך. דגן הסביר לי שחשוב לראות את המערך הכללי. צה"ל במהותו הוא צבא של הגנה, ובמצב כזה החתירה למגע היא חובה, מתוך הבנה שהאויב מנסה להגיע ולחדור. אתה רואה אנשים מתקרבים לגדר מכיוון עזה, תוואי של שטח שמשתנה על-ידי טרקטורים, עשייה יומיומית של האויב נגדנו. בכל פעם עוד שוחה ועוד שוחה. לכן לדגן הייתה הבנה שכל הזמן צריך לפעול. זאת לא הבנה של מישהו מורעל שראה סרטים כשהיה קטן, אלא הבנה של מי שנמצא בשטח ומתרגם את המציאות לפעולה".
"לא היה בו פחד", מספר אלי ורטמן. "סיפרו לנו על מקרה שבו דגן היה צריך לסגור שער בגדר הרצועה, באזור שנקרא 'גבעת הצלפים'. הוא לקח את המנעולים ונסע. היו יריות בלי סוף, אבל הוא ירד מהרכב בקומה זקופה, לא התכופף ולא מצמץ, כי בתפיסה שלו לא מתכופפים לפני האויב. ירד, סגר את השער וחזר זקוף, בלי לשנות את קצב ההליכה. אתה יכול לפעול כך רק אם אתה רואה מאחוריך את אברהם אבינו, דוד המלך, רבי עקיבא, המהר"ל והרב קוק. רק כך אתה יכול ללכת בקומה זקופה, ללא פחד".
"אחד החיילים שלו אמר לנו שלדגן היה מאחוריו את הרב קוק, ולחיילים היה מאחוריהם את דגן", מספרת דבי.