"ביבי התבגר ואני הזדקנתי", נימק בשעתו בני בגין את חבירתו המחודשת לנתניהו אחרי שנים של נתק. שלוש שנים בדיוק אחרי הקמת ממשלתו השנייה, אפשר לקבוע שנתניהו אכן התבגר, אבל הוא לא היחיד. אם בתום תקופה זהה בקדנציה הראשונה הכול כבר התפרק לו בין הידיים, הפעם הוא ניצב איתן על משמרתו. הציבור, המערכת הפוליטית, בכירי הליכוד ואפילו חלקים בתקשורת מקבלים את מנהיגותו – ניגוד מוחלט למעמדו הציבורי הדועך בסוף הכהונה הראשונה. אז מה קרה כאן? האם ביבי השתנה? האם תפקודו באמת טוב יותר? ואולי אלה דווקא שרי הממשלה שחדלו לקטר על פעולותיו או הציבור שמסתכל עליו בפרופורציה? ממעקב צמוד ככל הניתן אחרי מהלכי נתניהו, משמיעת דברים מפיו בהזדמנויות שונות ומשיחות עם שלל שחקנים במעגלי קבלת ההחלטות, נראה כי כל התשובות הנכונות. כמו בבדיחה היהודית על הרב שאומר לשני בעלי הדין ולאשתו 'אתה צודק, אתה צודק וגם את צודקת', כך נתניהו בהחלט שיפר את דרכו בהרבה היבטים – אך לא פחות מכך, ומן הסתם כפועל יוצא, המרחבים שבתוכם הוא פועל שינו את היחס אליו. הבדיחה הנ"ל, אגב, מהווה מוטו מרכזי בהתנהלותו של נתניהו החדש. הוא ראש ממשלה ממלכתי באופן שלא נראה כאן מעולם. קשה להצביע ולו על קבוצה, גוף או ארגון אחד שאמר להם 'לא'. הוא מחבק את מערכת המשפט ואת מתנחלי מגרון, את הקהילה האתיופית ואת המגזר הערבי. אפילו להסתדרות הוא נחמד. באותה רוח, אי-אפשר להוציא ממנו ולו מילה רעה אחת על השמאל, התקשורת או האליטות שפעם נהג לחבוט בהם. אפילו את האופוזיציה הוא בקושי תוקף. אמירות כמו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" או "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" פשוט נמחקו מהלקסיקון. נתניהו כל כך ממלכתי עד שלעתים הוא מדבר כמו נשיא, אבל הממלכתיות, כך מתברר, משתלמת. זמן רב הוא פופולרי כפי שלא היה מעולם. הן בליכוד הן מחוצה לו, אין אף דמות אחרת שנתפסת הולמת ממנו לניהול המדינה. ההסבר לפופולריות הזו, כך נראה, נעוץ בהצטברות מעניינת של תהליכים. הראשון שבהם, לפחות בעיניי, הוא הביזור התקשורתי. בשנות ה-90 אמצעי התקשורת הגדולים עשו יד אחת נגדו. כיום, ברוך השם, הם כבר אינם מחזיקים ביכולת המונופוליזם והמניפולטיביות הזו. האחידות התקשורתית התנפצה על גלי האינטרנט, 'ישראל היום' וגם 'מקור ראשון'. נתניהו, שמעורר כידוע הרבה אמוציות שליליות במדיה המסורתית, הוא נהנה עיקרי. לתהליך הטבעי צריך להוסיף את מהלכיו של נתניהו עצמו לנטרול עוקצי התקשורת במקום שהדבר אפשרי. כך לגבי רשות השידור, שהשדרה הניהולית שלה מתמלאת באנשים ממלכתיים, לא שמאלנים דווקא; כך לגבי ערוץ 10 שלמד את השיעור שלו על אודות הכוח של נתניהו; כך לגבי ערוץ 2 שמשנה את מבנה עבודתו החוקי ויהיה תלוי בעקיפין בראש הממשלה. אפשר להבין את נתניהו שספג מהתקשורת לא מעט במשך השנים, אבל המהלכים הללו מעוררים דאגה בכל הנוגע לחירות הביטוי בישראל ובסופו של דבר מזיקים לדמוקרטיה. המהלכים השקטים והמתוחכמים להטלת מורא על התקשורת מתרחשים גם בזירות אחרות. נתניהו לא מתנגש מילולית עם המערכות שהוא מבקש לשנות, אלא מתקן אותן בשקט, וכך גם לגבי מהלכי הימין בוועדה למינוי שופטים, או הגיבוי שהעניק לגדעון סער בעניין שינוי פני המועצה להשכלה גבוהה.

המפץ הגדול של התקשורת, על כל פנים, רחוק מלספק הסבר מלא לתמיכה הציבורית בנתניהו. הרבה לפני התקשורת, מי שנמנעים מתקיפה והשמצה של ראש ממשלתם בסיבוב הנוכחי הם שרי הממשלה. העיתונאים, בדרך כלל, לא מדווחים מהרהורי לבם אלא מוזנים מהפוליטיקאים. הללו, הפעם, קושרים את לשונם. בכירי הממשלה, שבקדנציה הראשונה הסתכסכו קשות עם ביבי, משבחים אותו, או לפחות נמנעים מתדרוך נגדו, בכהונה הנוכחית. בחלק מן המקרים מדובר באותם אנשים ממש, כמו בני בגין ודן מרידור שנטשו בזעם את ממשלתו הראשונה ופשוט קראו לו שקרן. אחרים, למשל אביגדור ליברמן שכיהן אז בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עזבו בטריקת דלת ובבטן מלאה. הפעם, בתפנית פוליטית מרתקת, שיתוף הפעולה בינם לבין נתניהו הדוק. לא שאין להם ביקורת. יש להם, אבל הם שומרים אותה לעצמם והיא גם לא חריפה כמו פעם. לדעתם ולדעת אחרים תפקודו השתפר. לא רק בחוץ, גם בפנים ההתנהלות עניינית יותר. השטיקים, הטריקים והספינים נעלמו. נתניהו קלט שהמערכת מצפה ממנו להתנהגות בוגרת והוא משתדל לענות לציפיות. אין תדרוכים מעוותים משיחות עם מנהיגים. אין תשובות מסולפות של מערך הדוברות. הוא משתדל להיצמד לעובדות היבשות (מטבע הדברים יש דברים שאינו יכול לפרט) וזו הרוח שהוא מקרין כלפי מטה. אנשיו אומרים שהעובדה שמדובר בקדנציה שנייה עומדת בבסיס השינוי של דפוסי עבודתו. הוא טוען שהגיל ממתן את שיקול הדעת. כך או כך, יש שינוי. מעת לעת הוא עדיין נלחץ, עוסק בקטנות ומסתבך בהבטחות סותרות, אבל המינון נמוך משמעותית מבעבר. הוא מתייעץ עם שרים, משתף אותם ומקשיב להם בעניינים הגורליים ביותר לעתידה של ישראל, אם ב'שמינייה' ואם בפורומים אחרים. הוא לא משקר להם - בניגוד לסיבוב הראשון – ומאפשר להם להשפיע על תהליכים והחלטות. פעמים רבות נראה שהוא משתמש בשרים כברומטר למדידת לחצים, ומגבש את דעתו בהתאם למכלול הלחצים. זה אולי לא בדיוק מה שמצופה ממנהיג, אבל זה בהחלט משתלם לו פוליטית. ההקשבה, במיוחד לשמינייה, מסייעת לו כנראה לקבל החלטות נכונות. משום שמעבר לכל הפִרשונים והתיאוריות, בשורה התחתונה נתניהו מציג רקורד מסביר יותר. אחרי שלוש שנים, מצבה של ישראל היום כבר איננו ירושה של הממשלה הקודמת אלא פרי מדיניותו שלו. בסעיפים המרכזיים הציון שלו לגמרי לא רע. חרף המשבר העולמי המצב הכלכלי מצוין, אף כי עדיין נדרשים שיפורים חברתיים. בניגוד לנבואות הזעם, המצב המדיני טוב. המצב הביטחוני, במיוחד בדרום, צריך להשתפר, אך לפחות אין כמעט פיגועים, הרוגים ומלחמות. כלומר, בסך הכול המצב יציב, והציבור כידוע אוהב יציבות. השרים, במיוחד בליכוד, מקבלים מצִדם את מנהיגותו ולא חותרים תחתיו – בניגוד לסיבוב הראשון. אז נתניהו כבש בהפתעה את הליכוד, למורת רוחו של דור הנסיכים. הם יצאו נגדו אך בסופו של דבר מצאו עצמם מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד הוא חזר לראשות הממשלה. הפעם הם משלימים אפוא עם בחירות הציבור וחברי הליכוד ולא תופסים את נתניהו כמי שגנב להם את המפלגה. "החלטתי לנסות לשתף, לראות שאין הדלפות ושמתקבלות החלטות טובות. בינתיים זה מצליח", הסביר רה"מ בתחילת הקדנציה את ההיגיון שלו להקמת פורום השרים הבכירים. חודשים רבים חלפו מאז והשיטה עדיין עובדת.

אבל השרים שותקים גם משום שנתניהו בודק טוב טוב מה מתפרסם בעיתונות. הציבור לא מודע למלחמת המוחות, מי הדליף מה למי ולמה, אבל הפוליטיקאים והדוברים בהחלט כן. נתניהו מתעב הדלפות נגדו. הוא ממדר את המידע הנוגע לו, כך שמעט אנשים נחשפים למכלול התמונה. המידור מקל עליו לגלות את מקור ההדלפה. לכן, הוא מזהיר את השרים - שלא לומר מפחיד אותם - שלא ידליפו. כשיש הדלפות, בין אם על-רקע אישי ובין אם מקצועי, הוא ויועציו טורחים להבין ממי הגיע המידע. והשרים בהחלט מפחדים להיתפס, פן ייפרע מהם כמו שהוא עושה למשל לסילבן שלום ולרובי ריבלין. לסילבן הוא פורר את הוועידה השנתית למען הנגב והגליל – האירוע המרכזי שמקיים שלום בכל שנה. את רובי ריבלין, שהעז לבקר אותו, הוא אִמלל באמצעות הדלפות על מועמדים חלופיים לנשיאות אחרי פרס. מנגד, את השרים שתומכים בו הוא מקדם ומחבק בפומבי. כך למשל נהג עם סגנית השר במשרדו גילה גמליאל, שהייתה מזוהה עם שלום ועברה אליו. כך עובדת השיטה. בסופו של דבר כולם יודעים שהוא ראש ממשלה ולא כדאי להסתבך איתו. מבחינות אלה, ההתנהלות הפוליטית של נתניהו כוחנית יותר, אבל גם ערמומית יותר, והדבר נכון על אחת כמה וכמה בנוגע לניסיונותיו לפרק את קדימה. נתניהו לא מפטר בשידור חי את שר הביטחון, כפי שעשה לאיציק מרדכי, אלא מייצר מול השרים מאזן אימה. השרים, במיוחד בליכוד, מבינים את הרמז. לזכות השרים ייאמר שיש סיבה מהותית נוספת לתמיכה שהם מעניקים לנתניהו, אשר ניתן לכנות אותה 'טראומת הפילוג'. בימין בכלל ובדי-אן-איי הליכודניקי בפרט צרובים זיכרונות הפילוג מ-2006 והפסדי השלטון ב-99' ו-92'. בשלושת המקרים המפלגה נזרקה לאופוזיציה בגלל סכסוכים פנימיים קשים. מאחרון הפעילים ועד בכירי השרים, הכול מבינים שיהיו תלויים זה לצד זה אם לא יפנימו שהם כעת תלויים זה בזה. ולכן, גם אם יש ביקורת על נתניהו - ויש - היא לא תודלף החוצה כדי לא לפגוע במפלגה ובממשלה.

אחת הביקורות הקשות על נתניהו היא חוסר יכולתו להחליט החלטה סופית, או גמישותו הווירטואוזית בקבלת החלטות סותרות. בשבועות האחרונים מתעוררים המיצים הפוליטיים בליכוד לקראת כינוס ועידת המפלגה. נתניהו נמצא בצבת אינטרסים פוליטיים ולכן גורר את ההחלטה לגבי מועד כינוס הוועידה ולגבי הנושאים שיידונו בה. ההססנות שלו יוצרת ואקום שאליו נשאבות הסכינים. כך למשל אנשיו של השר משה כחלון מתכוונים "לחסל את זאב אלקין" בגלל שהאחרון מתמודד על ראשות מרכז הליכוד. אלקין, יו"ר הקואליציה, הוא הקביים הפוליטיים של נתניהו בכנסת, ואחת מההפתעות החיוביות שהקדנציה הנוכחית זימנה לו. אלקין פותר בחכמה ובשקט לא מעט פלונטרים פוליטיים והוא אחראי מרכזי ליציבות הממשלה. מנתניהו היה מצופה שיעשה סדר ויסכל לכל הפחות את המלחמות ההמוניות שמתחילות לטלטל מחדש את המפלגה. בינתיים זה לא קורה, בעיקר בגלל הזיגזגים. הוא הודיע על כינוס הוועידה וחזר בו, התכוון להתמודד לנשיאות וחזר בו, ניסה לשנות את החוקה וחזר בו, וכן הלאה. האלסטיות הזו נכונה לתחום המדיני בדיוק כמו לזה הפוליטי. נתניהו בעד מדינה פלשתינית אבל לא נתן סנטימטר מארץ ישראל; הוא רב עם אובמה על גבולות 67' אבל למעשה הסכים להם; הוא היה נכון להתנצל לפני טורקיה אך שינה את דעתו ברגע האחרון; הוא מציג עצמו כמגן הגדול של בית המשפט אבל במשך חודשים אִפשר לח"כים הימניים להעלות את ההצעות לריסון בג"ץ; הוא משוכנע שתמיכת אירופה בעמותות השמאל פסולה ובעייתית אבל קבר את יוזמות החקיקה לתיקון המצב, וכן הלאה. למרות הפליק-פלאקים האלה והאחרים, אשר לרובם ככולם הציבור מודע, למרות השליפות מהמותן, הלחיצוּת, העדר ההכנה המוקדמת וחסרונות נוספים – אף על-פי כן ולמרות הכול ביבי עדיין פופולרי. הציבור והמערכת הפוליטית מקבלים אותו כמו שהוא, וספירלת התמיכה בו, נכון להיום, רק מתרחבת. הפוליטיקאים רואים שהוא פופולרי בציבור ולכן מחרישים. הציבור נסמך על שתיקת נבחריו, ולכן לא יוצא נגדו. מעבר לכל דבר אחר, אין אלטרנטיבה. בתוך הליכוד ומחוצה לו, אף דמות לא נתפסת כחלופה זמינה על המדף להחלפת נתניהו. לבני התכווצה. ברק התנפח. יחימוביץ' רק נולדה. ליברמן דורך במקום. אולמרט מסובך עד מעל לראש. בכירי הליכוד, כאמור, מרכינים ראש. נתניהו נתפס כחסר תחליף. הוא לא מינה ממלא-מקום ולא במקרה. בשורה התחתונה, הוא מצא כנראה את הנוסחה המנצחת להתנהלות אישית, פוליטית, ציבורית ועניינית מאוזנת. ביבי מלך ישראל. העדנה המחודשת עושה לו טוב. כבר כמה חודשים הוא נינוח יותר. בשבועות האחרונים הוא מעז לשחרר בפומבי חוש הומור שלפחות העיתונאים לא ידעו שחבוי בו. הרפליקה 'יותר צניעות, פחות צביעות' שהפנה לקדימה ונאום הברווזים על אירן הם רק דוגמאות. ביום שלישי השבוע ירד בפעם הרביעית לדרום כדי לסקור את הבייבי שלו, הגדר בגבול מצרים. בכירים בצה"ל, גם כן בניגוד לקדנציה הראשונה, אוהבים את שיתוף הפעולה איתו. "אנחנו באמת שמחים שבאת. זה עושה לנו טוב", אמר לו אלוף פיקוד הדרום טל רוסו לפחות שלוש פעמים. אחר כך, למורת רוחם של המאבטחים, יזם נתניהו טיפוס ספונטני על פיסטין באזור הר חריף. הליכה חופשית היא תענוג שכמעט לא מתאפשר לו. "אני סוחב משקל זהה לזה שסחבתי כחייל, אבל אז הקילוגרמים היו מחוץ לגוף", ניפק בזמן הצעידה חידוד על חשבון עצמו. בטיסה דרומה ובחזרה קרא את ספרו של הרב עדין שטיינזלץ (באנגלית) 'מהות התלמוד'. ביקשתי ממנו תובנה מהספר. "אתה רואה את הגדולה של החכמים ואת גמישות החכמה היהודית שידעה להתאים את עצמה לזמן ולנסיבות, לאורך אלף שנה. וזה בניגוד לדוגמטיות של תפישות אחרות". כמו שאמרנו, נתניהו יהודי עם גמישות.