הטרדה מטרידה

התמונה האמתית התבהרה רק כעת, עם פרסומו של פסק הדין ממש לאחרונה, כששופטי ההרכב החליטו לזכות את מוניר לחלוטין מכל האישומים נגדו ולקבל את גרסתו. התברר שבין סלומון לחצבני כלל לא שררו יחסי מרות. תפקידה הרשמי היה עורכת טקסט שאינה כפופה לחדשות, ולכן הוא לא יכול היה לפגוע בשכרה או בתנאי העסקתה. במסגרת אחריותו על מחלקת החדשות הוא אפשר לה להשתלב בהגשת החדשות אך הממונים עליו החליטו לצמצם את מספר המהדורות שהגישה, משיקולים מקצועיים. חצבני, שחשה שיוקרתה הציבורית נפגעה, הגישה נגדו לא פחות מחמש תלונות מנהליות על קיפוח ללא רמז לטענות על הטרדה מינית. התברר עוד שבתקופה המדוברת (2002¬-2003) היא נסעה לארה"ב והביאה לו מתנה אישית ואף הזמינה אותו לבר המצווה של בנה. אבל זה רק הרקע. החקירה הנגדית שלה חשפה סדרה של סתירות מהותיות וגרסאות סותרות כמעט בכל סעיף בעדותה. לדוגמה, במשפט היא טענה שלאחר שנישק אותה בכוח היא הדפה אותו וסטרה לו, אך בחקירה הראשונית אמרה כי היא סטרה לו כשהוא התקרב כדי לנשק אותה, ולא לאחר שנישק אותה. עדת תביעה אחרת העידה שראתה את מוניר מתקשר בערבים לחצבני ומטריד אותה. "מה הוא היה אומר לה?" – נשאלה בחקירה הנגדית – "אני לא יודעת כי הם דיברו בערבית", ענתה. אלא שחצבני עצמה העידה שכל השיחות שלה עם סלומון היו בעברית בלבד. עדה אחרת העידה כי סלומון השרה "אווירה בלתי נסבלת של הטרדות במחלקה, בדיחות גסות ודיבורים בוטים". כשנתבקשה לתת דוגמה היא נזכרה שפעם אחת אחד העובדים שיחק בעט וסלומון שאל אותו: "מה אתה משחק בעט, אין לך משהו אחר לשחק איתו?" השופטים, למותר לציין, התקשו להבין מה בין הקוריוז הזה לבין כתב אישום על הטרדה. עדה אחרת אופיינה כ"עובדת ברמה נמוכה במיוחד, בעייתית, מי שצולמה גונבת ממזנון העובדים וחקירתה הסתיימה בחוסר עניין לציבור, היא ידועה כעובדת המחבלת בעבודתם של אחרים אשר נרתעים מלהסתייע בה בשל כך". תלונה נוספת העידה על מקרה שהתרחש ב-26 בפברואר 2003. אך במשפט התברר שהיה זה יום שלג והעובדים כלל לא הגיעו לעבודה. יתרה מכך, העד שהמתלוננת נקבה בשמו, רמי עדן, העיד ששמע למחרת בעבודה על האירוע, אלא שבית הדין גילה שהוא החל לעבוד עם מוניר ועם המתלוננת בטלוויזיה בערבית רק שנה וחצי מאוחר יותר, וביולי 2004 הוא עוד לא הכיר אותם. קצר המצע מלהרבות בפרטים. בסיכומו של דיון ארוך, נוקדני ומייגע, לא הצליחו השופטים לאתר אפילו עדות אחת לרפואה שלא נסתרה והופרכה בידי עדי התביעה עצמם או בסתירות שבין עדויות. מה שכן גילו השופטים הוא שמי שלכאורה תיאם וארגן את כל העדויות היו שני עובדים בכירים במחלקה, רמי עדן ויחיא קאסם. הם גם הבחינו שעתוי הגשת התביעות היה בדיוק בתקופת פרסום מכרז לתפקיד מנהל האגף הערבי ברשות השידור, תפקיד שעדי התביעה ייעדו לסעיד מועדי ושסלומון עמד בדרכו. מועדי, אגב, הוא קרוב משפחה של יחיא קאסם. השופטים ציינו את טענת עדי ההגנה שהעידו כי המתלוננים פעלו במסגרת התארגנות של בני מיעוטים ברשות השידור. הללו החליטו למנוע ממוניר היהודי לזכות בתפקיד מנהל האגף בטענה שלתפקיד צריך להתמנות דווקא ערבי, ואף הגישו תלונות על "קיפוחם של העובדים הערבים הישראלים בשידורי הטלוויזיה הישראלית". המעורבות של זהבה גלאון נבחנה גם היא על-רקע זה. מנכ"ל רשות השידור דאז, מוטי שקלאר, מסר בעדותו כי "ההנהלה כולה, לרבות הנאשם, היו יעד לפעילות עוינת של עובדים במחלקה הערבית שיצאו נגד כל בעלי התפקידים בהנהלה של הטלוויזיה בערבית... אותו מחנה שמח מאוד לראות את מוניר מחוץ לתפקיד שלו, הם גם אמרו את זה בגלוי".

הרושם הראשוני הוא שמוניר סלומון הוא ככל הנראה לא הבבא סאלי. מדובר באדם שתוכלו למצוא דוגמתו במשחק של בית"ר ירושלים כאוהד המפגין בעד חופש העיסוק של אמו של השופט. שיגו ושיחו של האיש שונים מאלו של מי שגדל בנעוריו על ספרי שמירת הברית של הרב אבינר. אבל ההתנהלות שלו לא שונה מהותית ממה שמכיר כל מי ששירת פעם עם "עמישראל" באימון חורף בצאלים או בנבי-מוסא. ובין זה לבין הריסת מפעל חייו באישום על הטרדה מינית רב המרחק. הטרדות ופגיעות מיניות הן ללא ספק רעה חולה שחובה לבערה עוד לפני החמץ בפסח. הן פוגעניות במיוחד כשהן מתרחשות במסגרת יחסי מרות במקום העבודה, שם הנפגעת עלולה למצוא עצמה במצב בלתי אפשרי בין הפטיש של הפוגע לסדן של אילוצי הפרנסה. ואכן, החקיקה בישראל סבלה במשך שנים מעמימות שהותירה תחום אפור נרחב של פגיעות שלא זכו לטיפול משפטי הולם. בשנות השישים והשבעים כל בכיר כמו דיין או אשכול או אחרים יכול היה לעשות לכל "מיידלע" בסביבתו ככל העולה על רוחו, באין פוצה פה ומצפצף. התיקון הראשוני היה בשנות ה-80 עם ביטולה של "דרישת הסיוע" מהראיות הנדרשות לשם העמדה לדין על עברות מין. מאז, לא נדרשות המתלוננות להביא הוכחה אובייקטיבית לתמיכה בעדות, ודי בהתרשמות השופטים מכנותן. אך המהפכה האמתית התרחשה עם חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית, שסגר את הפרצות והרחיב משמעותית את היקף הסעד הניתן למתלוננות גם במקרים האפורים. הרבה מים עברו מאז בירדן, ולאחרונה מתרבים הקולות הטוענים כי החוק החדש ואווירת הסחף הציבורי שליוותה אותו לא איזנו את המטוטלת אלא דחפו אותה חזק לצד האחר. כי מה שקרה הוא שהשיח הציבורי בנושא התערבב עם רעשי רקע של ארגונים פמיניסטיים, שרתמו את המהלך לקידומם של אינטרסים שאין בינם לבין שיקולים משפטיים של צדק דבר וחצי דבר. באווירה זו יכולה לדוגמה מרב מיכאלי לכתוב דברים כמו: "אנחנו מחונכות מגיל אפס לא להקשיב לעצמנו, לא להאמין לעצמנו, ובטח לא להאמין למתלוננות על אונס. אנחנו לא יכולות יותר ליפול במקומות האלה. הדרך היחידה שלנו להתגונן מפני יישור הקו הגברי היא להאמין זו לזו. תמיד להאמין זו לזו. לזכור כל אחת את מציאות החיים שלה ולדעת שכולנו נפגעות אמתיות" (הארץ, ספטמבר 2010). מבחינה משפטית ומוסרית אמירה כזו היא לא פחות מאנרכיה מוחלטת. כי אליבא דמיכאלי אין כלל צורך בניהול הליך בבית משפט, מהגשת התלונה אפשר להמשיך ישר לגיליוטינה. בכל מקרה, מהעובדה שהעיתון לאנשים החושבים שהם חושבים מרשה לעצמו לפרסם טור כזה אפשר ללמוד משהו על האטמוספירה התרבותית והמנטלית שנוצרה פה. רוח העוועים הזו מסבירה אולי את הביקורת הקשה שמתח בית המשפט על שיקול הדעת של חוקרי הנציבות בפרשת סלומון: "מחלקת החקירות של נציבות שירות המדינה לא פעלה באופן מקצועי ואתי... הראיות שהוצגו בפנינו מעלות כאפשרי את החשש שמא מחלקת החקירות סברה לכתחילה שראוי להגיש נגד הנאשם תובענה עוד בטרם הושלמה החקירה והובררו פרטיה. נראה לי כי לו פעלה כגוף חוקר ולא כגוף אוסף עדויות, הייתה מגיעה בעצמה למסקנה כי בטענות נגד הנאשם מצויים יסודות המלמדים כי הן מחוסרות יסוד וחסרות תום לב". התובעת, שספגה פגיעה קשה ביוקרתה, הודיעה על כוונתה להגיש ערעור. אנו נמשיך לעקוב.