בימים האחרונים ביקרתי בסן פרנסיסקו. בין היתר מצאתי עצמי במה שהמומחים המקומיים קוראים הקניון (מרכז הקניות) הגדול ביותר בארה״ב. בחוץ נמצאת תחנת המוצא של הקרוניות העתיקות המסיעות במעלה הרחוב , שהוא תלול מהעליה לתבור אצלנו. בפנים 7 או 8 קומות שוקקות חנויות ושוקקת חיים. בארבע הקומות הראשונות ישנם לא מעט דוכני מכירה בנוסף לחנויות.
כבר בדוכן המכירה הראשון נגשו אלינו (אלי ואל רעייתי) שתי צעירות מחייכות, האחת יפה, השניה קצת פחות. ראשונה נגשה היפה אל זוגתי עם מגש קטן ועליו מספר שפופרות שכנראה מכילות קרם. היפה פנתה לאשתי והציעה לה דוגמית לניסוי. כדאי לך לנסות, אמרה, זה טוב לעור הידים. שומר על רעננותו ועל טריותו. מיד אחריה פנתה אליה חברתה, הפחות יפה, והציעה גם לי את הקרמים. לי שמעולם לא מרחתי ולו מילימטר של קרם על ידי.
השתים לא נראו לי אמריקניות. לא במראה ולא במבטא. עובדות זרות , חשבתי לתומי. אם מדובר ב
עובדים זרים, מיד עלתה במוחי האסוציאציה של מהגרי העבודה בישראל. הסודנים והדרפורים שנמלטו מאזורי קרבות ודלות אין קץ. אלו שהיה ברור להם שהישארותו בארצותיהם מורידה את תוחלת חייהם. שאם לא ימותו בחרב, ימותו ברעב ואם ישרדו את שניהם ימותו ממחלות. הם עזבו את בתיהם, את משפחותיהם, את מולדתם כדי לשרוד. שוחחתי עם לא מעטים מהם שהיו שמחים לחזור אילו רק המצב בארצותיהם היה שונה.
כשראיתי את הצעירות מתחנחנות במרכז הקניות חשבתי גם על צעירות מהפיליפינים או מסרי לקנה הבאות לישראל להגדיל פי 10 את שכרן או את הפועלים התאילנדים הלומדים מקצוע-חקלאות- ומשתכרים הרבה יותר מאשר בתאילנד. מהגרי עבודה, ידעתי מניסיוני בארץ, עזבו מולדת שלא איפשרה להם להתקיים ובאו למדינה זרה, בה הם חיים בפחד להיתפס כל רגע על-ידי משטרת ההגירה, כדי למצוא עבודה מכניסה ולשלוח מדי חודש את חלק הארי משכרם הביתה: לפיליפינים, לרומניה, לתאילנד או לדרום סודן.
עובדים זרים מישראל
כל אלו עלו במוחי עת הצעירות עסקו בניסיון, די נואש, למכור לנו קרם ידיים או לפחות לגרום לכך שנמרח קצת עלינו. כשנמאס לי אמרתי לאשתי בעברית כי אולי כדאי שנמרח עלינו מה שהן רוצות , רק שתפסקנה לנדנד. לפתע האירו פניהן של השתיים ששאלו : מאין בישראל אתם. כמובן שבעברית. השבנו מגבעת שמואל וכמנהג הישראלים ויתרה מכך כמי שמעורב בחיים ציבוריים התחלתי לברר פרטים.
האחת מזיכרון יעקב, שלושה ימים בסן פרנסיסקו. השניה מחולון כבר כמעט שנה. אתם יודעים, אמרו השתיים, כמעט כל העובדים ב״עגלות״- כך קוראים לדוכנים באמריקה - הם ישראלים. אתן לא מודאגות שההגירה תתפוס אתכן? - כן , השיבה אחת , אבל אנחנו יודעות להסתדר וחוץ מזה יש כל כך הרבה עגלות וכל כך הרבה עובדים כך שלא ניתן לתפוס את כולם. בשיחה למדתי עוד כי הן סיימו תיכון, שרתו בצבא ומיד בתום השרות המריאו לארה״ב. לחזור לארץ? זו לא מילה שקיימת בלקסיקון שלהן.
צעירים אחרי צבא ללא כוונת חזרה
המשכנו לטייל בין הקומות ומעניין שבכל קומה נגשו אלינו צעירות וצעירים שניסו למכור לנו קרם ידיים. בקומה אחת הייתה הפתעה ניסו לשווק לנו רולים לשיער. מהקומה הראשונה תפסתי את הפרינציפ. עוד בטרם שמעתי את יתרונות הקרם פתחתי אני ושאלתי: מאין אתה או את בארץ. כמובן שבעברית. ב-99 אחוז מהמקרים נעניתי. דבר אחד איפסילון את כולם. כולם מסיימי תיכון, שרתו בצבא, המדינה לא התאכזרה אליהם. אפשרויות עצומות עמדו בפניהם ולמרות זאת נסעו לחפש אושרם מעבר לים. איש מהם אפילו לא רמז שברצונו לשוב לארץ.
שיחותי עם הצעירים הישראלים צורכי קרם הלחות בקניון בסן פרנסיסקו הזכירו לי שיחה שקיימתי באותו בקר עם מלצרית במסעדה ברציף הדגים . היא שאלה קצת על ישראל. ״ אנו מדינה קטנה שחיה בסביבה שאינה מחבבת אותנו. אנו קיימים רק שישים וארבע שנים. קמנו מעפר המשרפות של אושוויץ ובירקנאו. בנינו מדינה די יפה. כלכלתה , בשונה מזו האמריקנית, כמעט ולא נפגעה מהמשבר העולמי. האבטלה עומדת על כשישה אחוזים״ . הלוואי עלינו השיבה המלצרית. מיד הוספתי בחיוך כי המטבע הישראלי, השקל , עובר תיסוף מול שער הדולר חדשות לבקרים ונראה כחזק יותר . כמעט ולא רואים חסרי בית מתגלגלים ברחובות. בקיצור, אמרת, אנחנו מדינה שדי כייף לחיות בה. יש בעיות, יש צרות אבל אם נשווה עצמנו למדינות אחרות נראה שעדף לנו להשאר אנחנו.
בכל זה נזכרתי באותו קניון בסן פרנסיסקו. ליתר דיוק כשפגשתי באותם צעירים רבים. צעירים שאני משוכנע שהיו מתביישים בארץ לעסוק לפרנסתם בשכנוע אנשים כמוני למרוח קרם על הידיים. ניסיתי לחשוב מה כל כך רע להם בארץ. למה הם עוזבים. האמת די התקשיתי להבין. חשבתי לעצמי שאם הם חושבים שהממשלה מחורבנת, שהביורוקרטיה מעצבנת, שהמשך הכיבוש מנוון או הכל להפך מדוע אינם נאבקים.
למה החליטו להרים ידיים. ראשית, חשוב שלפחות היו באים להצביע בבחירות. פעם אחוז ההצבעה הגיע ל-80 ויותר והיום הוא בסביבות 60 אחוזים. חמישית מהאזרחים שהצביעו בעבר לא באים לקלפי. רובם צעירים. שיבואו יצביעו וישפיעו. הימנעות מהצבעה מחזקת את השוליים. ועד חשבתי לעצמי הם, הצעירים, חושבים שהפוליטיקה מלוכלכת וכי אינם מוכנים ללכלך את ידיהם בה. אם כך שישימו קרם ידיים (ההוא שהם מוכרים בסן פרנסיסקו) יכנסו לפוליטיקה וישנו את המדינה לכיוון שהם חפצים.