כשהייתי ילד בבית הספר בית הכרם בירושלים, הגיע הסופר יהודה בורלא לפגוש אותנו באולם הכינוסים ושׂוחח אתנו על ספרו "עלילות עקביא". לאחר שנים כה רבות חשבתי שהגיע שזה הזמן לפגוש אותו שוב. יצאתי לפגישה עם יהודה בורלא, שנפטר לפני למעלה מארבעים שנה, ובעקבות הפגישה כתבתי אליו את הדברים הבאים:
יהודה בורלא היקר,
בשעת ערב חשוכה בירושלים ראיתי אותך בפינת רחוב עזרת ישראל, שם גרה משפחתך. הופעת ממקום לא צפוי ולא ידעתי את נפשי משמחה. לא אמרתי דבר. הלכתי אחריך לראות אותך בוחן את ירושלים היום.
על הקיר היה פשקוויל חרדי ואתה התעכבת לקרוא את הדברים. הכותרת הייתה "הזדעזעי ירושלים". המלים הללו לא הרשימו אותך וראיתי אותך בוחן את שגיאות הכתיב והעברית העילגת בפשקוויל. חיפשת על בגדיך אם יש לך עט אדום לתקן, אך מכיוון שבעולם האמת אין עטים עוד, הבטת על הפשקוויל בעצב.
ברחוב ממול ראית חנות ספרים. נכנסת לחנות בצעדים מדודים ובחנת את טורי המדפים. חיפשת את מדפי הפרוזה וראיתי אותך בוחן היטב את המדפים. "איך זה יכול להיות", שמעתי אותך לוחש לעצמך. על המדפים לא היה מונח אף ספר שלך. פניך החווירו לרגע. והרי היו ימים שבכל מקום חיכו לדבריך ולספריך. הרי כתבו בכל פינה: "אחד המספרים המעטים האלה, ההולך וכובש יותר ויותר את לבנו הוא בלי ספר יהודה בורלא" (ד"א פרידמן, מאזניים א, תרפ"ט-תר"ץ גליון ב', עמ' 12-11).
נטלת ספר אחר ספר מן המדפים. קראת וקראת, פניך התכרכמו. קראתי את מחשבותיך ללא מלים: "איפה העברית התוססת והחיה שכתבתי? אמרו אז שהחייתי את העברית שקפאה על שמריה (ד"א פרידמן, שם), והיו שחיפשו אז את "האכזוטיקה של בורלא" (שם). נשים ראו בספריי, כך חשבת לעצמך, גאולה למסתרי נפשן... אני הבנתי ללבן בסיפורים שכתבתי", אמרת בלבך, "מי זוכר היום את 'אשתו השנואה' ואת 'סובבתהו בכחש'?"
"איי, איי, איי", נאנחת בכאב. "ואיפה צחות הלשון של אז? ואיפה תיאורי ההווי היפים של הספרדים בירושלים? האם נשכחנו מלב?"
יצאת משם בלב כואב לרחוב אבן-ישראל ותהית על השלט. מה זה השלט הזה? הרי זה היה רחוב ואלרו, וכאן ממש כאן היה הבית של ואלרו מול בית מערכת עיתון "האחדות", שהיום יש שם חנות חשמל. פנית לעבר הבית שבו היה קולנוע "עדן" ועיניך נקרעו מעצב שהקולנוע חרב. עמד שם קבצן נושא שלט שמשפחתו חיה ברעב.
עליו הייתי כותב עכשיו סיפור, לחשת. מי כותב היום על גורל האדם? בגעגועים זכרת את חברך הסופר דב קמחי שכתב עליך: "מה שמעניין אותו בעיקר הוא ההתאבקות, שהאדם נאבק בכוחותיו עם הכוחות האחרים, שקמים עליו, עם היצרים, עם מעללי האדם באדם לרע לו- ועם עצמו. בייחוד עם עצמו....הדברים מתעלים כמעט תמיד לידי גובה של אנושיות טהורה, של אותו תום- המבט, שהוא הוא נחלת המספר האמיתי" (דב קמחי, מאזניים, תר"ץ- תרצ"א, גליון ח' (נ"ח), עמ' 15-13).
"אני ידעתי לספר סיפור", אתה חושב לעצמך בעצב בראותך את האנשים בכיכר הקטנה ליד קולנוע עדן החרב. "הנה כאן יכולתי לכנס אותם עכשיו ולספר להם מחדש את 'עלילות עקביא'. כמה אהבו את הסיפורים שלי על עקביא!!! בכל בתי הספר הזמינו אותי אז לספר לתלמידים על הספר... וראו בי אז סופר שמבטא את ההווי הספרדי, כוכב בשמי הספרות. חברי ישראל כהן כתב אז עליי: "לא הוא בלבד בר מזל, אלא יותר ממנו אנחנו בני מזל. שאילו היה נולד בברדיטשב, כי אז היה לנו עוד סופר אשכנזי אחד חשוב, המתאר את הווייתה של גולת אירופה המזרחית. אבל בזכות היותו חוטר לגזע היהדות הספרדית נצמח לנו אילן-הדר בספרותנו" ("מאזניים",כ"ג, תשכ"ו-תשכ"ז, עמ' 447-443).
על פניך חלפו נערה ונער חבוקים, וראיתי אותך בוחן בקנאה את הנער החובק את העלמה היפה. מתברר שגם בשובך מעולם האמת לא שכחת להעריך יופי נשי מהו. ברק נדלק בעיניך למראה העלמה. "איי איי איי", לחשת, "אני ידעתי לאהוב וגם לכתוב על אהבה. היום כותבים כל מה שבינו לבינה ללא צנעה וללא בושה, ואני הרי כתבתי את נפתולי ה נ פ ש. כמה אהבו לקרוא את הרומאן שלי "בת ציון" (תל אביב, תר"ץ), על רוזה רודוביץ נכדת הדוקטור האשכנזי משה רודוביץ והרב הספרדי יוסף טולדאנו".
אהבת לקרוא אז את דבריו של רבינזון על הרומאן שלך על רוזה: "מילדותה הצטיינה במזג לוהט וארוטי, תשוקותיה המיניות הקדימו להבשיל בשפע ובסערה, ובדמיונה העז ויפיה הקוסם הייתה כאנייה פרושת כנף בלי הגה" (מ' רבינזון, התקופה כ"ח, תרצ"ו 1936, 438-431). עיניך הבריקו: "איי, איך שהם ידעו אז לכתוב ביקורת אז", נאנחת בקול, "כתבו אז בלי איזמים בלי אציות ובלי זציות. כתבו ביקורת מן הלב".
ליד קולנוע "תל אור" של אז נעצרת לראות מה מוקרן היום וראית שהמקום החליף פניו ונערים משחקים באולינג בקומת הקרקע. הקולנוע פנה וחלף משם. "מי קורא אותי היום", חשבת, "מי זוכר את כתביי שהפעימו לבבות? ראו בי אז סופר פופולרי. כן , כך הגדירו אותי", אתה חושב לעצמך. ואכן ישורון קשת חברך (ובשמו המקורי יעקב קופילביץ) כתב אז: "בורלא פופולרי הוא ואהוב על המון הקוראים...גם אלה בארצנו שאינם יודעים את רוב סופרי העבר אפילו בשמותיהם, ומביאליק הם יודעים רק את השם בלבד, גם אלה יש להם מושג מבורלא" (י' קשת, משכיות, עמ' 220-205).
"לונה", לחשת, ,איפה את לונה? כולם ידעו את הסיפור שלי על לונה. אמרו 'לונה' ומיד כולם ידעו שזה של בורלא...איי, לונה לונה לונה".
ואז פנה אליי והתפלאתי שהבחין בי: "ואת פיכמן לא אשכח", אמר לי, "ידיד נפש היה לי. והוא כתב עליי ועל יצירתי: "הוא יקר לנו", כך כתב עליי, "משום שאין כמוהו יודע להשליט עם רֶתַח הדם דממה גדולה, דממת אלוהים, דממה המעמיקה את האימה ומבטלת אותה כאחת" (י' פיכמן, בני דור, עם עובד, תשי"ב 1952, עמ' 335-312).
"ראית פעם נפש גדולה כזאת"? פנה בורלא ואמר לי. ובפינת הרחוב בתוך הדממה נעלם פתאום מעיניי.
היום, יהודה בורלא, קמתי להציב לך יד, כאחד ממייסדיה של אגודת הסופרים העברים.