בהצבעה עצמה, כבר היה ברור לאן נושבות הרוחות.
בליכוד 9 ח"כים תמכו, כולל יו"ר הכנסת ויו"ר הקואליציה, 6 נעדרו - השרים שלום, כץ ואדלשטיין ושלושה סגני שרים, ו-12 הצביעו נגד: ראש ה
ממשלה, שאר השרים וח"כ
כרמל שאמה.
כיצד עברו מרבית השרים את הדרך מהתמיכה שהסתמנה להתנגדות? ביום שלישי בערב הודיע נתניהו שיפטר כל שר שיתמוך בחוק ההסדרה. את האיום כיוון בראש ובראשונה לשרי הליכוד, אם כי הייתה לו השלכה על הצבעתם של שרי ישראל ביתנו. שרי הליכוד מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן. בין איומי ראש הממשלה ללחץ של פעילי שטח. איום הפיטורים הכריע.
ולא שלא הייתה להם אלטרנטיבה. אם למשל, אמר לי אחד מהשרים,
גדעון סער,
משה כחלון ו
גלעד ארדן היו מצביעים בעד החוק, לא יעלה על הדעת שנתניהו היה מפטר את שלושתם.
אלמלא נכנס
שאול מופז לקואליציה, חלק לא מבוטל משרי הליכוד בוודאות היו מצביעים בעד הצעת החוק. ערב הבחירות, חרב הפיטורים היא חרב מנייר. כשהבחירות לא באופק, חרב הפריימריז היא חרב מפלסטלינה.
שרי הליכוד בחרו בחירה טקטית: הם עלו לספינה כולם יחד. המתפקדים לא יטביעו ספינה שעל סיפונה כו-לם. הם היו יכולים לבוא חשבון עם חלק מהשרים. הם לא יבואו חשבון עם 18 איש. כששני שליש מהסיעה מתנגדים להצעה או מצביעים ברגליים, הניסיון להבליט את האומץ של חברי הכנסת מול התקפלותם של השרים לא ממש מצליח. הדרך היחידה עכשיו לבוא חשבון עם שרי הליכוד היא רק ביום הבחירות בקלפי.
לח"כים, בשונה מהשרים, דווקא היה מנהיג - יו"ר הקואליציה
זאב אלקין שהוביל להצבעה את כולם מלבד כרמל שאמה, ועורר חוסר שביעות רצון בסביבתו של ראש הממשלה.
בתחילת השבוע גורמים המקורבים לראש הממשלה הציעו לאקוניס להחליף את אלקין בתפקיד יו"ר הקואליציה. אקוניס דחה את ההצעה ונהג בתבונה. למרות היותו מקורב לנתניהו, תמך בחוק ההסדרה. לו היה מחליף את אלקין העמדה העקרונית שנקט הייתה מתעמעמת. אקוניס היה נתפס כמי שבא למלא את מקומו של יו"ר הקואליציה ששילם מחיר על נאמנותו לעקרונות.
בהמשך עלה שמו של כרמל שאמה, הח"כ היחיד שהצביע נגד החוק. בסיעה העריכו ששאמה יתוגמל כשירוץ לראשות עיריית רמת-גן בתמיכתו של ראש הממשלה, אך בינתיים עלה רעיון הרעיון הזה. אלא ששאמה, אומרים בסיעה, לא יצליח לנהל את הקואליציה, מה גם שיו"ר הקואליציה שהוא גם יו"ר הסיעה נבחר בסיעה בבחירות חשאיות, וסיכוייו של שאמה קלושים.
שס נקטה בעמדתה המסורתית, ללכת עם ולהרגיש בלי. הסיעה לא סיפקה הפתעות. ביום שני התפרסמה בישיבת הסיעה ההוראה של
הרב עובדיה יוסף שפסק שיש לתמוך בחוק, אבל כבר אז היה ברור שהרב לא מתכוון להוציא את הסיעה מהקואליציה. הח"כים תמכו בחוק, השרים נעדרו. בכל מקרה, לא מדובר בגולת הכותרת מבחינת המפלגה.
ישראל ביתנו לעומת זאת עברה תהליך דומה לזה שעברו שרי הליכוד. בשבוע שעבר הכוונה הייתה שאפילו השרים של ישראל ביתנו יצביעו בעד החוק, אך לבסוף הכריע ליברמן הכרעה מוזרה: הוא הודיע שהסיעה כולה תצביע נגד ההצעה. לדבריו, תשובותיו של היועץ המשפטי לממשלה והצעותיו של ראש הממשלה מספקות. אלא שהתוצאה הייתה מפתיעה: לראשונה מאז הבחירות הסיעה התפצלה בהצבעה. שמונה, כולל יו"ר המפלגה
אביגדור ליברמן, אכן התנגדו לחוק. שישה, ובהם לא רק השר
עוזי לנדאו שקיבל חופש הצבעה בנושאים מדיניים אלא גם פאינה קירשנבאום, מבכירי המפלגה, הצביעו ברגליים. ואילו דודו רותם עשה מעשה והצביע בעד החוק בניגוד להחלטת הסיעה.
מה היו שיקוליו של ליברמן? מדוע לא נהג כאלי ישי שפיצל את הסיעה לשרים ולח"כים והפגין שליטה? שוב, הביצה נולדה בישיבת סיעת הליכוד. נכונותם של שרי הליכוד להתיישר העמידה את ליברמן בדילמה כשהוא ניצב בחזית. הוא חשש שאם יצביע בעד הצעת החוק נתניהו יפטר את שרי ישראל ביתנו ויוציא את הסיעה מהקואליציה, כשאין לישראל ביתנו שום אפשרות להפיל את הממשלה.
המסורת הפוליטית של ישראל ביתנו היא שהסיעה מצביעה כאיש אחד, ולכן העדיף ליברמן שלא לפצל את הסיעה לשרים ולח"כים. בפועל ההחלטה לא יצאה לפועל, והסיעה הצטיירה כמפוצלת יותר מסיעת הליכוד.