אווירה של צנזורה עצמית

"[יש] להזכיר לממשלת ישראל כי אין להטיל אחריות על עיתונאים המקבלים, מחזיקים או מפיצים מידע מסווג, שהשיגו באופן שאינו בלתי חוקי, כולל הדלפות ומידע שהושג ממקורות חסויים", כך כותב פרנק לה-רו, הדווח המיוחד של האו"ם (Special Rapporteur) לענייני חופש הביטוי והדעה. המלצה זו היא רק אחת משורה ארוכה של הבחנות והמלצות הכלולות בדין-וחשבון שהגיש אתמול לה-רו למועצת זכויות האדם של האומות-המאוחדות בעקבות ביקורו בדצמבר האחרון בישראל ובשטחים (הדוח עצמו התפרסם לפני עשרה ימים). במסקנותיו מסתמך הדווח בעיקר על סעיף 19 ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", שאומצה על-ידי ממשלת ישראל. לפי סעיף זה, "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות" (למעט יוצאים מן הכלל מוגדרים ומצומצמים). "הדווח המיוחד מעודד מחיוניות הנוף התקשורתי בישראל, המאפשר החלפה פתוחה של דעות מנוגדות", נכתב בדוח. יחד עם זאת, לה-רו מדגיש כמה וכמה סוגיות המגבילות לדעתו את חופש הביטוי והדעה במדינה. ראשית לכל מוזכר הצורך "למנוע שליטה או ריכוז מופרז של תקשורת בידי תאגידי תקשורת פרטיים". מעבר לכך מזכיר הדווח כמה סוגיות המאפיינות את הבעיות המיוחדות לישראל. "הדווח המיוחד ממליץ לבטל את תפקיד הצנזור הראשי, ולקבוע בחקיקה את ההגבלות על חופש הביטוי בשל בטחון המדינה", נכתב בפרק המסקנות וההמלצות של הדווח. לה-רו מביע "דאגה מעצם קיומו של גוף העוסק בצנזורה מראש". לדעתו, "אין מקום לגוף כזה באף מדינה". כמו-כן, מבקר הדווח כמה מהחוקים הקיימים בישראל. הדווח מציין כמה וכמה סעיפים בחוק העונשין המגבילים את חופש הביטוי, בין היתר סעיפים 144ב, "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו - מאסר חמש שנים"; 144ד(2), "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עימו (בסעיף זה - פרסום מסית), ועל-פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו - מאסר חמש שנים"; ו-144ד3, "המחזיק, לשם הפצה, פרסום האסור לפי סעיף 144ד2, דינו - מאסר שנה, והפרסום יחולט". גם סעיף 173 לחוק העונשין - "העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה אחת: (1) מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים" - סופג ביקורת מן הדווח, המביע "דאגה מהמושגים העמומים שבהם נעשה שימוש בסעיפים המוזכרים לעיל". כמו-כן טוען הדווח כי עונש מאסר על עצם החזקת פרסום שעלול להוביל לאלימות או טרור הוא "מוגזם" וממליץ לממשלה לוודא כי החוקים בישראל יגבילו את חופש הביטוי באופן מדוד וצר ככל הניתן. "הדווח מודאג מהאיומים האחרונים על הפתיחות והקבלה של דעות מגוונות בישראל מתוך דגש גובר על ישראל כמדינה יהודית, וחוסר סובלנות גובר לביקורת על מדיניות ונהלי הכיבוש", נכתב עוד בדוח. לה-רו מקדיש פרק נפרד להצעות חוק וחוקים שנחקקו לאחרונה ומגבילים את חופש הביטוי והדעה בישראל וטוען כי הוא "מודאג מאוד" מההתפתחויות בתחום זה. בין היתר מוזכרים "חוק הנכבה", החוק נגד חרם כלכלי, והחוק שנועד למנוע מימון עמותות על-ידי גורמים זרים. את "חוק הנכבה" מכנה לה-רו חוק "מפלה מטבעו", ה"מערער באופן חמור" את החופש של האזרחים הפלשתינים של ישראל להביע את דעתם בחופשיות. לה-רו מביע דאגה מנוסח החוק המעומעם, שעלול להוביל לקנסות וצנזורה עצמית. כמו-כן מביע הדווח "צער" על כך שבית המשפט העליון בישראל נמנע מלפסוק בעתירה שהוגשה לפתחו עד שיעלה מקרה קונקרטי לדיון. "בשל העובדה שעצם קיומו של חוק מעודד צנזורה עצמית ובשל כך שהחוק בעצמו אינו תואם את המחויבויות הבינלאומית של ישראל להעניק באופן מלא את הזכות לחופש הדעה והביטוי לכל בני-האדם, הדווח המיוחד קורא בתוקף לביטול החוק". באשר ל"חוק החרם" קובע הדווח כי הוא "מפר את הזכות לחופש הדעה והביטוי" ומדגיש כי בשל העובדה שניתן להפעיל את החוק בלא הוכחת נזק, נוצר תמריץ נוסף לצנזורה עצמית, כולל ברשת האינטרנט. לה-רו מביע "דאגה" מדיווחים שקיבל ולפיהם מאז חקיקת החוק "פחתה במידה ניכרת" היכולת לדון ברשתות חברתיות באופן חופשי בנושאי החרם. את החוק המגביל קבלת תרומות מעמותות מתאר לה-רו כ"מיותר" מבחינת מטרתו להגביר את השקיפות, ו"מדאיג" מבחינת השפעתו על ארגונים לא ממשלתיים לזכויות אדם. לה-רו יוצא גם נגד הצעת החוק להגדיל את הפיצוי בלא הוכחת נזק בשל הוצאת דיבה. לדבריו, אם החוק יתקבל, הוא ייצור "אפקט מצנן" ועלול לגרום לעיתונאים ואחרים להימנע מהבעת דעות ביקורתיות. "הדווח המיוחד קורא לחברי-הכנסת להימנע מלאמץ חוקים שאינם תואמים את המחויבויות של ישראל תחת חוקי זכויות האדם הבינלאומיים", נכתב, ובהמשך מוסבר כי עצם הצעת החוקים הללו יוצרת אווירה של צנזורה עצמית. כמו-כן מבקר לה-רו את המגבלות שמטילה ישראל על חופש התנועה של עיתונאים בגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים, את "המעצרים השרירותיים" של עיתונאים על-ידי כוחות הביטחון הישראלים, ואת ה"מתקפות המכוונות" של כוחות הביטחון הישראלים "נגד עיתונאים פלשתינים ישראלים וזרים המסקרים הפגנות בגדה המערבית". לה-רו מבקש "להזכיר לממשלת ישראל כי יש לאפשר לעיתונאים לבצע את עבודתם לפיקוח ודיווח על הפגנות, ויש לחקור כל טענה על התקפה של כוחות הביטחון הישראלים ולהביא את האחראים לדין". הדווח קורא לרשויות בישראל "להשיב לאלתר את כל הציוד [העיתונאי] שהוחרם, לשחרר עיתונאים שנעצרו באופן שרירותי או לוודא כי יבואו במהרה בפני בית משפט". במקביל מבקר לה-רו בדוח את ההפרות של הזכות לחופש הדעה והביטוי ברשות הפלשתינית וברצועת עזה. הוא מתאר חוקים בעייתיים, הגבלה הדדית של הפצת עיתונים, רדיפת עיתונאים ותקיפתם על-ידי כוחות הרשות הפלשתינית בגדה וכוחות חמאס ברצועה. רשימות קשורות: - מהצלחה לכישלון - ההינתקות: מתוך "דרך ארוכה קצרה" מאת משה (בוגי) יעלון - החוק להרחקת הצרכן - הצנזורה והעיתונות - רחשים ברשת - החתול כבר לא בשק