עבודה ערבית

זה התחיל בשנת 2008, כשהמועצה המקומית ערערה ביקשה לאשר עבורה תוכנית בנייה חדשה בוועדה המחוזית לתכנון. אין זו הפעם הראשונה שהמועצה המקומית ביקשה להתרחב על פני שטחים שמחוץ לתחום שיפוטה, ואין זו הפעם הראשונה שבקשתה נדחתה. שוב הייתה מטרת התוכנית התפשטות גדולה של היישוב והגדלה מסיבית של עתודות הבנייה לתושביו, ושוב דחתה הוועדה המחוזית את בקשתה של המועצה מאותן הסיבות שבשלן נהגה לחזור ולדחות את בקשותיה של ערערה פעם אחר פעם. הוועדה ציינה בהחלטה כי בערערה לא קיימת כל מצוקת דיור שמצדיקה פלישה לתחום חדש מחוץ לתחום השיפוט, וכי גם אם קיים חוסר מסוים בשטחים לבנייה, הרי שתוכניות אחרות שאושרו למועצה המקומית בעבר פותרות את המצוקה הזו. למעשה, על-פי חישובי הוועדה המועצה המקומית ניצלה בסך הכול שליש מפוטנציאל השטח העשוי לשמש בה לבנייה, ואין כל סיבה להעניק לה שטח נוסף לבנייה על חשבון פארק גדול האמור לשמש את שאר המועצות באזור. לבסוף הדגישו חברי הוועדה בהחלטתם כי התוכנית מבקשת למעשה להכשיר למפרע בנייה לא חוקית אשר פלשה לשטח האסור בבנייה, וכעת, לאחר שכבר הוצאו צווי הריסה לבתים הלא חוקיים, קיים אינטרס חזק של הגנה על שלטון החוק. שלא יצא חוטא נשכר. ערערה לא הסכימה לוותר והגישה ערר לוועדה הארצית לתכנון. בין השאר טענה המועצה כי תוכניות אחרות שאושרו ביחס אליה בעבר כבר הכשירו למפרע הרבה מאוד בתים לא חוקיים, ואין כל סיבה להימנע מאישור התוכנית הנוכחית רק בשל הבנייה העבריינית שזו מבקשת להכשיר. אלא שגם הוועדה הארצית דחתה את הערר בקובעה כי ביישוב ערערה קיים שפע של שטחים המיועדים לבנייה, וכי גם לאחר שנלקחים בחשבון המאפיינים הייחודיים של הבנייה הערבית, המתפרשת על פני שטחים גדולים יותר, ממעטת בבנייה לגובה ומנצלת את הקרקע באופן הרחוק מלהיות מרבי, אין כל הצדקה לאשר את התוכנית הפולשת לשטחים מחוץ לתחום השיפוט של המועצה. גם בוועדה הארצית ביקשו להתייחס - ומבחינתה של ערערה באופן מיותר וטורדני כמעט - לעניין הכשרת הבנייה הלא חוקית. הוועדה קבעה כי הכשרת הבנייה הלא חוקית תביא לתוצאה בעייתית. אלא שערערה לא הייתה מוכנה להיכנע והחליטה לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה.

כאן דווקא ציפתה לערערה הפתעה חיובית במיוחד. לאחר דיון ממושך קבע השופט קיסרי, כשערערה כלל לא ביקשה לטעון זאת, כי הציבור הערבי מופלה לרעה ביחס לציבור היהודי בכל הקשור לפעולתן של ועדות התכנון. הטענה של קיסרי לא התייחסה למקרה הספציפי של ערערה אלא באופן כללי - כלל הערבים מופלים לרעה ביחס לכלל היהודים. למעשה, קיסרי לא רק שטען את הטענה שמעולם לא נטענה בשם ערערה, אלא שהוא גם לקח על עצמו את מה שאמור היה להיות מוטל על עורך דינה של המועצה בשיטת משפט מקובלת, וסיפק בעצמו את הראיות לטענת האפליה. בפסק דינו התייחס קיסרי למחקר שהפרקליטות מעולם לא קיבלה לידה במהלך המשפט ומעולם לא הייתה לה הזדמנות לטעון דבר כנגדו, ובו הקביעה כי הבנייה הלא חוקית בקרב הציבור הערבי נובעת מהפלייתו לרעה בסוגיות התכנון. כמסקנה מכל אלה ועל בסיס הטענה שלא נטענה והראיה שלא הוגשה, קבע קיסרי בפסק דינו כי יש לייצר תוכניות שונות עבור הציבור הערבי, כאלה שמביאות לידי ביטוי את ייחודיותו של המגזר על מאפייניו התרבותיים השונים. קריאת פסק הדין של קיסרי מלמדת אותנו כי ניצול בזבזני של עתודות קרקע, הכשרה בדיעבד של בנייה לא חוקית ואי שימוש בכלי תכנון לטווח ארוך - כל אלה הם טעמים לפסול תוכניות עבור המגזר היהודי. זה טוב אולי לתל אביב. לא כך כאשר מדובר במגזר הערבי. קיסרי ביטל את החלטת הוועדה והחזיר את התוכנית לעיונה המחודש.

הביטויים שנוקטת הפרקליטה אביטל סומפולינסקי ממחלקת הבג"צים נגד פסק הדין של קיסרי זהירים, מדודים ומשפטיים, ובכל זאת קשה לפספס את המסר החד שביקשה להעביר באמצעותם. "פסק הדין", מסבירה סומפולינסקי, "כלל קביעה מרחיקת לכת ושגויה, ולפיה יש כביכול לתכנן עבור המגזר הערבי באמצעות מערכת כלי תכנון שונה וייחודית... בית המשפט אינו מקבל את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של מערכת התכנון בישראל. ועולה מקביעותיו כי התכנון בישראל, לרבות תוכניות במדרג הגבוה ביותר... אינן מתאימות הלכה למעשה עבור המגזר הערבי, ומשכך אין להחילן לגביו". במילים אחרות, השופט קיסרי קבע בפסק דינו כי חוק התכנון והבנייה לא אמור לחול על האוכלוסיה הערבית באותה מידה שהוא חל על האוכלוסיה היהודית. למעשה ביקש קיסרי לייצר שתי מערכות של חוקי תכנון ובנייה - אחת ליהודים ואחרת לערבים. האנשים הטובים שנאבקים בעמל רב על שמירת הקרקעות, שנלחמים בבנייה הלא חוקית ושמבקשים במשך שנים לראות פעולה תקיפה של הרשויות המקומיות נגד הריסת הנוף וההשתלטות הלא חוקית על שמורות הטבע, קיבלו את פסק הדין הזה כסטירת לחי מצלצלת. מבחינתם, פסק הדין היה מחיקה של כמעט כל מה שניסו להשיג, והם קיבלו אותו בתחושות קשות. עבורם זו לא הייתה רק נקודת שפל. מבחינתם, היה זה אפילו משפיל לשמוע שופט הקובע ביחס לשיקול של בנייה לא חוקית במגזר הערבי כי "חשוב ככל שיהיה... אין הוא חזות הכול". סומפולינסקי הגישה ערעור מטעם המדינה לבית המשפט העליון נגד פסק דינו של השופט קיסרי, והתיק נקבע להרכב השופטים גרוניס, מלצר ועמית. אלא שהשלושה מעולם לא נדרשו להכריע במחלוקת העקרונית שבין הצדדים. למרות טיעוניה החזקים של המדינה במסגרת הערעור שהגישה על פסק דינו של קיסרי, ולמרות שסברה בתחילה כי ההחלטה מייצרת הבחנה בין יהודים לערבים ביחס לתחולתו של חוק התכנון והבנייה, התפשרה המדינה באופן מעורר תמיהה וקיבלה על עצמה נוסח מוסכם של פסק דין קצר שפורסם לפני מספר ימים. פסק הדין הוא טקסט בן שלוש שורות המבטל אומנם באופן רשמי את פסק דינו של קיסרי, אך במקביל קובע כי הערר יידון פעם נוספת בפני ועדת המשנה לעררים וכי הפעם... יהיה הרכבה שונה. "ועדת המשנה תדון בערר בלב פתוח ובנפש חפצה", קובע גרוניס, ושולח רמז דק לוועדה שאולי לא הבינה את משמעות השינוי בהרכבה ומטרתו. ואם הרמז הזה גם הוא אינו מספיק, גרוניס מוסיף רמז נוסף וקובע כי "ועדת המשנה תידרש בין היתר לקחת בחשבון מאפיינים ייחודיים של אוכלוסיות שונות... במסגרת בחינתה של התוכנית המוצעת דנן והיא תביא בחשבון את העובדה שמדובר בתוכנית החלה במגזר הערבי".

עו"ד הילה כהן מהפורום המשפטי למען ארץ ישראל שמחה על ביטולו של פסק הדין של קיסרי, אך מוטרדת מאוד משאר ההכרעה. "ההחלטה העקרונית של השופטים לבטל את פסק הדין של השופט קיסרי מבורכת", היא מסבירה. "מדובר בפסק דין שאינו עומד בשום קנה מידה משפטי וניתן תוך חריגה מכללים מנחים שהותוו בפסיקה. ההחלטה מקבעת שתי מערכות אכיפת חוק ושתי מערכות תכנון ובנייה, האחת ליהודים והאחת לערבים, בערבית יש להכשיר בנייה בלתי חוקית וביהודית יש להילחם בעבריינות. אלא שנראה שההחלטה על הביטול הגיעה בשל ביקורת על דרך הפסיקה של השופט קיסרי, ועל המתווה המשפטי שבו הלך. הרי במבחן התוצאה קיבל העליון החלטה שתואמת לזו של השופט קיסרי, והיא לדון מחדש בתוכנית, בדיוק כפי שביקשה מועצת ערערה". "מכל הרמיזות החמורות שבפסק הדין עולה כוונה ברורה של בית המשפט להטות את ועדת המשנה לקבלת הערר. השופטים מבטלים ביד אחת את פסק הדין, ומקבלים ביד האחרת בדיוק את הכרעת השופט קיסרי שהייתה ראויה להתבטל. עכשיו צריך לקוות שוועדת המשנה לערעורים תדון מחדש בתוכנית הבנייה בלב פתוח ובנפש חפצה אך גם בראש פתוח ובשום שכל, ולא תושפע מה'מוזיקה' שבהחלטת בית המשפט". אבל סומפולינסקי אינה מקבלת את הניתוח של כהן, וסבורה כי פסק דינו של בית המשפט העליון מקבל את הערעור ומבטל את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ומבחינה זו הוא טוב. "בית המשפט העליון הפנה בפסק דינו לסיכומי המדינה", מסבירה סומפולינסקי, "ולפיהם אין מחלוקת על כך שמוסדות התכנון נדרשים לקחת בחשבון מאפיינים של אוכלוסיות שונות וכי במסגרת בחינתה של התוכנית המוצעת אכן היה מקום להביא בחשבון את העובדה שמדובר בתוכנית החלה במגזר הערבי. בהקשר זה הבהירה המדינה בסעיף בסיכומיה אשר אליו הפנה פסק הדין כי כך אכן נעשה במקרה דנן, שהרי התוכניות החלות במישור הארצי, המחוזי, והמקומי אושרו למתן תוקף לאחר שנשקלו כלל שיקולי התכנון, ובכלל זה מאפייניה של האוכלוסיה הערבית וצרכיה, וכן שיקולים חברתיים, כלכליים, ודמוגרפיים". למרות רמזיו העבים של גרוניס, סומפולינסקי דווקא לא צופה שינוי בהחלטת הוועדה. היא מציינת כי "במסגרת הדיון בבית המשפט הדגשתי לפרוטוקול שאין לטפח ציפיות בנוגע להפיכת ההחלטות שהתקבלו, כי מדובר בהחלטות מנומקות היטב של מוסדות תכנון בכירים. הנשיא גרוניס השיב שזה ברור מאליו ושבא כוח העותרת יודע זאת היטב".

כאמור, פסק דינו של קיסרי, שלא החזיק מעמד זמן רב מדי בטרם בוטל בעליון, לפחות באופן טכני, מגלם בתוכו הזדמנות. בין גאות ושפל, קיבלנו כציבור את ההזדמנות לחזות פעם אחת ולתמיד בזרמים המשפטיים התת-קרקעיים שאינם גלויים לנו ביומיום. הרי קיסרי היה יכול להגיע לתוצאה דומה לזו שהגיע אליה ולהחזיר את הדיון באישור התוכניות לוועדות התכנון מבלי להתעלם בבוטות מכל נוהל מקובל של דרך השגת הראיות ומגבולות הטענות שנטענו בפניו בפועל בדיון. אם עו"ד כהן צודקת בניתוחה, ייתכן מאוד שאילולא עבר על כללי הטקס ושיבש את הפרוצדורות המקובלות, בית המשפט העליון כלל לא היה מתערב בהחלטתו המהותית. אבל יותר מכך, קיסרי היה יכול להגיע לאותה החלטה גם בלי לומר שלדעתו קיימת אפליה ברורה בין המגזרים השונים בתחום הבנייה והתכנון. קווץ' פה וקווץ' שם והכול היה מסתדר. אלא שהתייחסותו הגלויה כל כך והכנה כל כך לחוק התכנון והבנייה ככזה החל בעיקר על יהודים והרבה פחות מכך על ערבים, בלי קשר לשאלת ההלכה והתקדים שזו הצליחה או לא הצליחה לייצר בפועל, חשפה אמת גדולה מאוד. אפשר להעריך שקיסרי לא גדל פרא בחממה משל עצמו, ועוד רבים אחרים שותפים לדעתו, שתתקבל או לא תתקבל בסופו של דבר. אזלת היד של הרשויות השונות בטיפול בבנייה הלא חוקית במגזר הערבי מוכוונת מגבוה. יש מי שיושבים בראש הפירמידה של מערכות הצדק וסבורים שבנייה לא חוקית, כשהיא תחומה בגבולות המגזר המסוים, אינה דבר נורא כל כך. ההתעלמות ממנה יכולה אפילו לשמש ככלי של אפליה מתקנת. היקפי הלגליזציה למפרע של הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי מעידים על כך כאלף עדים. שוחחתי השבוע עם אחד הגורמים המצויים בתחום הפיקוח על הבנייה הלא חוקית בצפון. בכל מה שקשור לבנייה הערבית הוא מיואש לחלוטין. "התקנים הם לכאורה אותם תקנים והחוק הוא כמובן אותו החוק", הוא מסביר לי, "אבל קיום פסקי הדין במגזר הערבי קשה הרבה יותר. ההתארגנות אחרת לחלוטין. מבנה שכדי להרוס אותו במגזר היהודי זקוקים לכמה שוטרים בודדים שגם בהם אין שימוש, דורש מאיתנו בין 700 ל-1,000 שוטרים כשמדובר במגזר הערבי. הפיקוח על המושבים בצפון הוא קשה וקפדני, אבל בסקטור הערבי זה סיפור אחר. החבר'ה שם בונים על שטחים שאסור להם לבנות בהם כעניין של שיטה. כמעט ולא מתייחסים שם לתוכניות מתאר. יש ערים בסקטור הערבי שנבנו בהם קניונים לא חוקיים. הוועדות המקומיות שאחראיות על הריסת המבנים הלא חוקיים כלל לא מעוניינות לטפל בתופעה של הבנייה הלא חוקית". ומדוע שיטפלו בכך, שעה שבית המשפט עצמו רואה בהחלת כלליו הרגילים של חוק התכנון והבנייה על הרשויות הערביות את המשכה של האפליה נגד הציבור הערבי?

הסיפור של סנד חוסיסי, המפקח על הבנייה הלא חוקית ברכס הכרמל, הוא סיפור קטן, משעשע או מעציב, תלוי בנקודת המבט. אפשר כמובן לקרוא אותו כסיפור מביך על אדם יחיד, אך יותר משהוא סיפורו הפרטי של חוסיסי נראה שהוא משל לסיפורן של הרשויות הערביות והדרך שבה הן מפנימות את המסר השלטוני שהמדינה מעבירה להן. זה שהשופט קיסרי חשף בפסק דינו. חוסיסי הגיע לבית משפט השלום בחיפה בספטמבר האחרון כעד תביעה מטעם הפרקליטות כדי להעיד נגד וגיד כעבייה, שנאשם בעברות בנייה. לאחר שהפרקליט מטעם התביעה סיים לחקור מטעמו את חוסיסי, ביקש הסנגור לחקור גם הוא את חוסיסי בחקירה נגדית. פרוטוקול בית המשפט שנשאר כעדות מביכה למה שהתרחש שם כמעט מחוויר מבושה. אחרי סדרה של תמונות שחוסיסי התייחס אליהן, הגיש לו הסנגור תמונה נוספת. "של מי הבית הזה?", נשאל חוסיסי מפי הסנגור. "שלי, אני גר בבית הזה", השיב. "יש לך היתר בנייה לבית הזה?" שאל אותו הסנגור, וחוסיסי השיב מיד: "לבית שלי אין היתר". הסנגור ניסה להבין - "אז אתה היית צריך להיות פה נאשם!" וחוסיסי, שהבין את גודל הבעיה, התחיל להתפתל בהסברים שאמנם הורשע בעבר על בנייה לא חוקית של הבית שהוא גר בו, אבל למעשה הוא רק לקח על עצמו אחריות למשהו שההורים שלו אשמים בו. שמדובר בעניין שהוא בהליכי הסדרה. שלמעשה זו הוועדה מקומית שלא בסדר. האישור בדרך. יגיע בקרוב ממש. חוסיסי, פקח הבנייה, לא הצליח להיזכר גם כשנשאל מספר פעמים אם יש צו הריסה על הבית שהוא מתגורר בו. ובאמת, כיצד מצופה מפקח בנייה לזכור האם הבית שהוא מתגורר בו מיועד להריסה? זה התחום שלו? כשהסנגור המשיך להציק לו בשאלות, טען חוסיסי שהוא אומנם הורשע בעברות בנייה, אבל למעשה הוא בתהליך של הסדרת הבנייה בבית הלא חוקי שהוא מתגורר בו למעלה משבע שנים מאז הרשעתו. "ואם אומר לך", שאל הסנגור את חוסיסי, "שייעוד הקרקע הוא חקלאי ושאתה לא יכול לקבל היתר - מה יש לך לומר?" כאן חוסיסי כבר נקלע למצוקה של ממש והתחיל לפלוט בליל של גרסאות סותרות שספק אם הועילו לו. על הדרך הספיק לספר לפרוטוקול שיש תושבים רבים שמשלמים כסף למועצה, והיא מצדה מאפשרת להם לבנות על קרקע חקלאית בשימוש חורג. ובמה הוא שונה מהם? כאן כבר התערב בית המשפט ופנה לפרקליט אשר זימן את חוסיסי מטעמו וייעץ לו להוריד את העד מדוכן העדים. לחוסיסי הודיע השופט כי הוא אינו חייב להמשיך לענות על השאלות שכן הוא מפליל את עצמו. בא-כוחו של הנאשם הודיע שמבחינת הלקוח שלו אפשר להפסיק לחקור את חוסיסי בתמורה למחיקת כתב האישום נגד מרשו. אחרי הפסקה של כמה דקות והתייעצויות של הפרקליטים באשר למקום שאליו אפשר להוליך את החרפה ובאשר לדרך הטיפול בפקח בנייה המתגלה כעבריין בנייה בעצמו - חודש הדיון. סוכם שחוסיסי יענה על השאלות הכלליות בלי להיכנס לסיפור האישי שלו ובכל מקרה פרוטוקול הדיון לא ישמש כעדות נגדו. כאילו שמישהו חשב לעשות עם זה משהו.

עירייה השוכרת את שירותיו של מפקח בנייה שהוא עבריין בנייה בעצמו נשמע מופרך כמעט כמו שכירת מנחה סדנאות זוגיות שהוא גבר המכה את אשתו. אלא שבתחום הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי נראה שהנושא פשוט לא מעניין את הרשויות. התופעה של אלפי בתים לא חוקיים ובנייה ללא תוכניות כעניין שבשגרה המצוי כמעט בכל רשות מקומית ערבית מעידה על כך שחוסיסי הוא אולי סיפור משעשע, אבל ממש לא יחיד. מובן שלא כל הפקחים עבריינים, אלא שאין להם כל עניין לחסל את תופעת הבנייה הלא חוקית. זה לא מעניין את הרשויות המקומיות וממילא גם לא את הפקחים. משכך אין כל מניעה לשכור את שירותיו של פקח זה או אחר - הדברים גם ככה לא יבשילו לכדי הריסת מבנה. דוח מבקר המדינה האחרון גילה תופעה מעניינת ששוב מעידה על השיטתיות שבחוסר האכיפה של בנייה שלא על-פי החוק. בתחומי מועצת עראבה פעלה שנים ה"פרקטיקה" הזו: תושבים שעברו על חוקי התכנון והבנייה, ושבית המשפט הטיל עליהם קנסות בגין עברות הבנייה, נהגו לפנות לוועדת ההנחות מארנונה שפועלת במועצה, וקיבלו ממנה הנחה מארנונה בסכום זהה לסכום הקנס שהטיל עליהם בית המשפט. למותר לציין כי ההנחות ניתנו לעברייני הבנייה באופן אוטומטי ובלי שהם נדרשו לעמוד בתבחינים כלשהם. הנחה עבור קנס, ללא צורך בהסברים וללא צורך בשכנועים. זו הזכות שלך - נקנסת - קבל הנחה. כאילו מובן מאליו שלא ייתכן לקנוס אדם רק בשל העובדה שבנה בית באופן לא חוקי. בהתאם לפרקטיקה שנהגה במועצת עראבה, שילמה המועצה מקופתה את הקנסות שבית המשפט מטיל על עברייני הבנייה בתחומה. וכך, במקום לאכוף את החוק נגד עברייני הבנייה בתחום המועצה, פעלה המועצה לתגמל באופן אקטיבי את העבריינים ולשפותם במקרה שהוטלו עליהם קנסות בגין ביצוע העברות. בכך הפכה המועצה לשותפה אקטיבית בעברות הבנייה, והלכה למעשה היא מממנת את ביצוע העברות על חוקי התכנון והבנייה בתחומה.

יש מי שיתקשה לראות את ההקשרים בין התופעות השונות, אך יש שמביט בתמונה כולה, על מכלול התופעות שלה הנוגעות לדיני התכנון והבנייה בישובים הערביים בישראל ובקשרים המתקיימים ביניהן. עו"ד בצלאל סמוטריץ' מעמותת 'רגבים' מבקש לראות את פסק הדין של קיסרי ואת תת-האכיפה נגד עברות הבניה במגזר הערבי במכלול אחד. "יש קשר ברור", הוא אומר, "בין שיתוף הפעולה של הרשויות עצמן בהפרת החוק של התושבים להתעלמות של הרשויות הממשלתיות מכך ולמדיניות התכנון המופקרת שקיבלה עכשיו גושפנקא משפטית מוזרה. יש איזה נרטיב שקרי שעשרות ארגוני השמאל והערבים הצליחו להשריש בתודעה הישראלית בשנים האחרונות, ולפיו הערבים הם מסכנים שבסך הכול מבקשים קורת גג לראשם ומערכות המדינה הן 'הרעות' שמקפחות באופן שיטתי את זכותם של ערביי ישראל לדיור הולם ומפרות בכך חוקים רבים, ישראלים ובינלאומייים. השקר הזה נשמע כאן כל כך הרבה פעמים בעשרות השנים האחרונות עד שרבים וטובים במערכות השונות השתכנעו שהוא נכון. מהרגע הזה והלאה אכיפת דיני התכנון והבנייה היא כבר לא ערך עליון של שמירה על שלטון החוק אלא עוול מוסרי, הצבת דרישות סף תכנוניות מזעריות כתנאי להיתר בנייה היא לא דבר טריוויאלי שמקובל בכל מקום נורמלי בעולם אלא היא 'המשך הקיפוח ארוך השנים והפרת הזכות לדיור' וגביית ארנונה היא כבר לא חובה בסיסית אלא ניסיון ציני להרוויח על חשבון מי שבסך הכול מבקשים פינה להניח בה את ראשם. מאיר דויטש, רכז שטח של עמותת רגבים, אינו מתפלא שבמשטרה מסרבים בעקביות לאבטח פעולות אכיפה. "אף אחד שם לא רוצה להיות האיש הרע שיוצג בסרטוני יוטיוב כשונא ערבים שזורק ילדים אל הרחוב בלילה קר. לא פלא שדוחות מבקר המדינה המצביעים על מעורבות הרשויות הערביות בהפרת החוק תוך כדי רמיסת כל נורמה של מנהל תקין מעלים אבק במדפי איזה גנזך. גם הרשויות עצמן מעלימות עין: הן חוששות שעוד יגידו חלילה שיש להן משהו נגד הערבים, שיאשימו אותן בגזענות וישפילו אותן בבית המשפט. זה השורש, ועד שלא נעקור אותו לא נוכל לשנות את המגמה בעניין הזה. הגיע הזמן לקרוע את מסכת השקר מעל פניה של החברה הערבית בישראל ולהחיל עליה נורמות של חוק ומשפט כפי שמחילים על כל אזרח אחר במדינת ישראל".

כמעט כל האנשים ששוחחתי איתם מתלוננים על עבודת המשטרה. גם כשהרשויות האחרות כבר פועלות ומבקשות באופן נדיר לקיים אכיפה ולהכניס קצת היגיון בשיגעון - כמעט שאין שום שיתוף פעולה מצד המשטרה. עוד מסמך תשובה ועוד נייר תגובה המתקבלים מגורם שלטוני כזה או אחר ושוב ושוב אותה השורה - "ממתינים לסיוע מהמשטרה". והמשטרה מצדה ממש לא ממהרת לשתף פעולה עם יזמות השלטון הנדירות. האמת היא שזה די ברור. ברגע שהתרגלו בשטח למציאות של אי אכיפה - כל צו הריסה, ולו הקטן ביותר, משבית מחוז משטרה שלם. אלא שאם מתלוננים על אזלת ידה של המשטרה חייבים לציין גם את אחד המקרים היחידים שבהם המשטרה דווקא כן פעלה. בפעם הזו היא התייצבה באופן מרשים וסיכלה את הבנייה כבר בשלביה הראשוניים. אילן מילס ביקש במשך זמן רב להקים שוק איכרים באזור חניון אגוז, המצוי בקרבת קלעת-נמרוד שבצפון. בשנת 2009, לאחר כעשור של שיטוטים בכל המרחב הביורוקרטי, כשהוא מצויד בכל האישורים הנדרשים, ביקש מילס סוף-סוף להתחיל בעבודות בשטח. חודש לאחר תחילת עבודות העפר הוזמן מילס לפגישה עם כאמל מונדר, האחראי על הווקף הדרוזי האזורי, ל"פגישת היכרות" באתר נבי-חזורי, המרוחק 70 מטר מהשטח המיועד לשוק האיכרים. בפגישה הסביר מונדר למילס כי הרעיון להקמת שוק איכרים מצוין, אלא שלא הוא צריך להקים את השוק, אלא הווקף. "אם לא תיסוג מכוונותיך", הבהיר מונדר, "רוחו של הווקף תפגע בך". כמעט מיותר, ובכל זאת רק לשם השלמת התמונה יש לציין כי מובן שבניגוד למבנה החוקי שמילס ביקש להקים, המבנים בנבי-חזורי נבנו בניגוד לחוק, ועברות הבנייה הללו מעולם לא טופלו בידי המשטרה. אבל למה להרוס בדיוק כשמגיעים לרגע שהמשטרה מחליטה להיכנס לתמונה? אחרי שהקבלן הדרוזי שעבד עם מילס ביטל את החוזה איתו בשל איומים שקיבל (לא מרוח הווקף אלא מתושבי המקום), החליט מילס להמשיך בעבודות במקום באמצעות קבלן יהודי ששכר לצורך כך. הדרוזים באזור לא ויתרו, ועם חידוש העבודות התייצבו עשרות מהם מלווים בשייחים מקומיים ואיימו על מילס והשוטרים שעמדו לידו כי ישרפו את כלי הרכב שלהם ו"ישחטו 2,000 חיילים ובכל המקום יישפך הדם שלהם". השוטרים שעמדו במקום היו חסרי אונים, ולא עלה בידם להרגיע את המהומה. אלא שחוסר האונים של המשטרה הוחלף מרגע זה באסרטיביות גדולה. מילס התבקש להגיע לפגישה עם מפקד תחנת גולן. בפגישה הודיע לו המפקד כי בעקבות "מידע מודיעיני" הוא מתבקש להפסיק את העבודות. אילן כיבד את הבקשה והשקיע את זמנו במשך החודשים הבאים כדי להגיע להבנות עם השייחים הדרוזים. רק כשהבין שמטרתם היחידה היא להשתלט על המיזם ללא כל תמורה החליט לממש את זכויותיו על-פי חוק. מילס הגיש תלונה במשטרה וביקש שיאפשרו לו להמשיך בעבודות הבנייה באתר. בשנת 2010 הבין מילס כי פניותיו למשטרה לא תענינה ופנה לשר הפנים והודיע לו כי בכוונתו להמשיך בעבודות. שר הפנים קרא את המכתב והחליט לכנס ישיבה מקצועית בנושא. לדיון הוזמנו ראשי אגפים, ראש המועצה, ראשי העדה הדרוזית ועוד. כל זאת כדי לנסות ולראות איך אפשר להגיע להסכמה שתאפשר לבנות, באופן חוקי, שוק איכרים האמור לשרת את כל תושבי האזור. משלא הגיעו להסכמות הודיע מילס למשטרה, שלושה שבועות מראש, כי בכוונתו לעלות לקרקע להמשך העבודות. כמה שעות לפני כן הגיע למילס צו משטרתי האוסר עליו להמשיך בעבודות וזאת כדי לשמור עליו, על עובדיו ועל הסדר הציבורי. "מועד אחר להמשך העבודות", נאמר בהודעה, "יישקל ויותאם יחד איתך בהתאם להערכת מצב". נכון להיום השטח שיועד לשוק האיכרים עומד שומם. הבתים הלא חוקיים שנבנו בנבי-חזורי על מכונם עומדים. חוק אחד ושתי מערכות אכיפה. המסר של קיסרי מחלחל.