איזה כיף לחזות בלהקת רוק מהסוג המקצועי לעילא ולעילא, לבושים בחליפות, ולא כאלה המתהדרים בראסטות וסמרטוטים, בפנים לא גלוחים. כאן ניצבת לפנינו, על יותר ממחצית הבמה, להקה מצוינת, שהמוזיקה היפהפיה שחיבר לה שי להב המוסיקאי, והמלווה בקולו המצוין וקולה היפה של זוגתו, שגם רוקדת ומתופפת, והכל בטעם מערבי, לא מזרחי. המחזה משתרג לתוך השירים, כך שאין לקהל אפילו שניה כדי למחוא כפיים בתום כל שיר. המחזה מספר על גבר בגיל בו רבים מהגברים מגיעים לצומת דרכים. את האשה מזה עשרים שנה הם לא יכולים לסבול. הילדים - הם חבורת צרחנים מעיקים, שגם אמם כבר נמאס לה מהם. הגבר שבמחזה, ניסו כאביה יפה תואר עם החיוך הכובש והמקסים, מחלץ עצמו מהדיכאון תוך כדי כתיבת שירים. האם זה אלמנט אישי או לא זה לא חשוב, כי כה רבים הגברם הנתונים במשבר כזה בחייהם, כך שכול הגברים באולם חשו עמו הזדהות. האשה שעמו, צהלה מיכאלי, ("ליידי מקבת" בהפקת אנסמבל עיתים), שכל משפט שלה נשמע כה מוכר לכל אחד באופן אישי, ומעורר זכרונות, יחד עם אמפטיה כלפי הגבר, אך לא כלפיה. עד כדי כך הקהל מזדהה עם הגבר, שבשלב מחיאות הכפיים היא זכתה למיעוטן הודות להצלחתה בתפקיד. את האשה האחרת, הצעירה, עמה בוגד הגבר בפאב, כשהוא מתחמק מבילוי ערב עם זוגתו בתירוץ של עבודות דחופות במשרד, את החתיכה המדהימה שרוקדת לעיניו בהתפתלויות סטייל מועדון סקס - מגלמת זוגתו המצודדת של סולן הלהקה, יפעת נח להב. היא גם יצרה את הכוריאוגרפיה הנאותה והחושנית בהצגה. בתוך הכאב והדיכאון במצבו המשפחתי העגום של הגבר, שזורים הרבה חיוכים ורגעי צחוק. ההצגה מאד מבדרת, מענגת, ויחד עם זאת -נוגעת ללב כל, ומעניקה תחושה של הזדהות מתוך הכרות את המאטריה. האלמנט התורם במיוחד לשילוב של הדרמה עם המוזיקה - היא המוזיקה של שי להב. למרות שהמוזיקה חדשה ולא מוכרת עדיין, בכל זאת - אתה נלכד בתוכה. היא עוטפת אותך בלחנים מקסימים, בקצביות שלה, בקולות ובתזמור המצוינים שלה. הופעת כל אחד מהנגנים בלהקה היא תיאטרלית כיאה וכנאות. המתופף הנערץ יובי חייבי (ממופע הארנבות של ד"ר קספר ועוד) עם כובעו, חתימת זקנו והמשקפיים הכהים, שהם חלק מהמדים של כל חברי הלהקה - כל אלה נוטלים חלק חשוב בעצם ההופעה. גם לצורה וללבוש יש חשיבות בתיאטרון. וזהו תיאטרון לאשורו. וכך, משקפי השמש הכהים שמרכיבים הסולן ויתר הנגנים והחליפות המחויטות - מעניקים את הנגיעה הבינלאומית והמסורתית של להקה ברמה. בנוסף למוזיקה וכל היתר. כך גם אריאל פוליאקוב, גיטריסט מופע הארנבות של ד"ר קספר, והמוזיקה שהוא משמיע וגם כותב בדרך כלל, ושי להב, הקלידן והסולן, שמשקפי השמש הכהים נוסכים על פניו ארשת מיסתורין-משהו, ומאד מתאימים לשואו ולתדמית. ובל נשכח את חלקו של המחזאי שי להב, שכתב יחד עם יוני זיכהולץ את המחזה המשובח "ע' 17” שעלה בקאמרי, ויחד עמו כותב מחזה חדש שיעלה גם שם. הרבה ברכות לבימאי יואב מיכאלי שנושא על גבו הצלחות כמו הצגת "פוקר" באנסמבל הרצליה, "פרינסס מרי 7” הבלתי נשכחת ב"בית לסין", "אנרכיסט מפוקפק" בבית צבי עם יניב ביטון שהפך מאז לכוכב, ועוד. הבימוי המהודק שלו מעניק את הקצב הנכון לשילוב בין קטעי המוזיקה הקצביים והדרמה בנפשו של ניסו כאביה, אבטיפוס ל"כל אדם" בימינו. תרמו להצלחה גם מעצב התאורה אורי מורג, מעצב התלבושות עוזי עמרני, ומעצב התפאורה המיומן אבי שכווי. אך הדרמה לא רק מתרכזת במשבר ובבגידה, אלא גם מסתיימת, כמו בהרבה מקרים - בקבלת המציאות האפורה - לא סוף טוב, אבל זה מה יש. הגבר חוזר הביתה,ושניהם מקבלים את המציאות ולומדים לחיות עמה, מינוס הדרמות. הצגת בידור שונה מהרגיל, בגלל השילוב הכה מוצלח של הדרמה והמוזיקה, הביצוע המשובח של כל המשתתפים והיוצרים, מה שמגיה אור על ההתפתחות התרבותית של באר שבע, שזכתה לראש עיר כמו רובי דנילוביץ', שדאג להעניק לתיאטרון הפרינג' אולם בעיר העתיקה של באר שבע. ולא איזה האנגר זנוח. מגיע לעיר התרבותית הזו שדרוג כזה, לצד התיאטרון הכה איכותי שלה - תיאטרון באר שבע, שנוסק בשנים האחרונות וחוזר לשורה הראשונה של התיאטרונים הרפרטוארים. זאת - לא רק בגלל עצם הימצאות התיאטרון.ההליך כולל גם בתי הספר למשחק שקמו שם, האחד תחת חסות התיאטרון, והשחקנים החדשים המקומיים שהוא מייצר, ותמיכת המוסדות - שעושה את באר שבע לבירת הנגב גם במובן התרבותי, ולנו - גורמת לייחל למה שיותר הופעות משם שיואילו להגיע אלינו, ולכל הארץ. הרבה איחולי הצלחה לתיאטרון הצעיר ולהישגיו.