ומהמחזה – הגעתי לספר "המשפט", היות שהמחזה דן בפגישות הסודיות של ז'בוטינסקי ובן-גוריון לאחר רצח ארלוזורוב, שקרע את העם לשניים מתוך שנאת אחים תהומית, כמוה לא ידעה האומה מאז הימים שלפני חורבן בית שני. שנאה מצד "האדומים", נוהי הסוציאליזם הבולשביקי, כלפי הפלג של חסידי ז'בוטינסקי. עלילת הדם שנטוותה סביב שלושת יהודים חפים מפשע, שהממסד העברי חבר בה לשלטון הבריטי – ושכל מטרתה להאשים את אלה כדי לשמש את מטרותיהם, ולו במחיר גזירת דין המוות – מביאה למסקנה שהגיע הזמן לחשוף ברבים את האמת לאמיתה. והאמת מצויה בספר "המשפט" של אב"א אחימאיר ז"ל ("הנאשם השלישי"), שכביכול הסית לרצח, וזוכה לבסוף כמו האחרים.
לו היה סיפור עלילת הדם בגדר משהו אישי כנגד שלושת הנאשמים, ניחא. אך מכיוון שכולו הומצא והוזן בעובדות שקריות ונתמך ע"י עדי שקר, רק כדי להשיג נצחון בבחירות להסתדרות הציונית, מתבהר מהספר "המשפט" שדוקא עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה, כשכל פלגי העם היו אמורים להתאחד ולשנס מתניים - פרצה האיבה מצד השמאל הפועלי לימין החופשי, וליחכה כאש כל מה שנגעה בו. ומטרת המעלילים הושגה. השמצתם את הרביזיוניסטים ברצח המנהיג בהא הידיעה של פועלי ציון, ד"ר חיים ארלוזורוב, שהיה אז ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות, והיה אישיות מבריקה, הוגה דעות ומדינאי - השמצה זו קנתה לבבות, והתרחשה, במקרה או שלא, בדיוק לפני הבחירות המכריעות בהסתדרות הציונית, כשמעל מתהווה איום להדחת ה"אדומים" מראשות ההנהגה הציונית.
המצב הפוליטי היה כזה, שז'בוטינסקי מעצם אישיותו המהפנטת והכובשת, במסעות נאומיו חוצבי הלהבות בכל רחבי אירופה, ובהמשך- באמריקה, עד למותו הפתאומי שם, הצליח לשכנע את מיליוני יהודי מזרח אירופה בדרכו המדינית, והם יחד עם יהודי פלשתינה א"י היו לבטח מעניקים לז'בו רוב בבחירות לראשות הההסתדרות הציונית. אך התפנית חלה עם פרשת עלילת הדם ברצח ארלוזורוב. כתוצאה ממנה, התפלגה ההסתדרות הציונית לשניים.
גם כשהודו שני הערבים - עבדול מג'יד וחברו ברצח ארלוזורוב, עדיין נשארה בתודעה הקולקטיבית אשמת אברהם סטבסקי כ"מחזיק הפנס", צבי רוזנבלט כ"רוצח", ואב"א אחימאיר כ"מסית לרצח”. הסיבה: המעלילים טענו שהרביזיוניסטים שילמו כסף לערבים כדי שיודו. מה לא עשו המעלילים כדי להצליח באשמת השלושה? התכוונו להעלות לדוכן העדים עדה פרובוקטורית, רבקה פייגין, עם עבר מפוקפק מרומניה, שהוכנסה לתאו של אחימאיר עם "פתקים" מפוברקים בחתימות מזויפות שכתבו לו כאילו השניים האחרים בו הם מבקשים שיודה באשמה. כשהתביעה נכחה בשקריה התפורים בגסות, -החליטו לא להעלותה לדוכן העדים.
למרות שהמעלילים לא בחלו בדבר, השתמשו בעדים מהעולם התחתון, "עדי המלך" ועדי השטן; הראו לאלמנתו של ארלוזורוב לפני מסדר הזיהוי את תמונתו של סטבסקי; וליתר ביטחון, הקצין שליוה אותה במיסדר הזיהוי, לחץ את מותניה ברגע שעמדה מול סטבסקי; הרי הודאתם בהמשך של שני קציני משטרה יהודים, שהאירה את חפותם של השלושה, ופוטרו מיד מהמשטרה בשל כך, וכן עונש המוות שהוטל על אברשה סטבסקי, אדם בעל אישיות מדהימה, והופעה פיזית מרשימה, בעוד "הרוצח"הנער צבי רוזנבלט נידון למאסר - כל אלה - השפיעו מנגד על גדולי הדור כמו הרב הראשי הרב קוק ליטול חלק במאמץ לבטל את גזר הדין בערעור.
הפרשה, על כל פרטי פרטיה המאוששים במסמכים ועדויות האישים, חושפת פצע ממאיר, שאחימאיר דימה לעצמו שיירפא עם זיכויים של הנאשמים. ולא היא. הטלת אשמת רצח יהודים על תלמידי ז'בוטינסקי, היא כמו הטלת אשמת שימוש בדם נוצרים לשם אפיית מצות לפסח. דבר שלא יעלה על הדעת. למרבה הפלא, לא רק שהמעלילים לא הכו על חטא ולא הודו "טעינו" לאחר זיכוי הנאשמים - אלא הפיצו כרוזים ומאמרים בעיתונים "ואף על-פי כן - אתם הרוצחים". מה שמזכיר עלילות שחוזרות על עצמן גם בתקופתנו.
גורלו של סטבסקי היה מר גם בסופו. אברשה סטבסקי שכמעט הועלה לגרדום ויצא מזה בנס, התמסר בחמש עשרה השנה מאז המשפט לפעילותו להעלות לארץ מעפילים בעליה הבלתי חוקית. הוא זה שרכש את האניה "אלטלנה" ועליה נשק שהובא לישראל. אך כשהתקרבה האניה לחופי ת"א, נרצח על סיפונה מהיריות מהחוף, שבוצעו בהוראת בן-גוריון שחשש מ”פוטש”.
על-פי תורת ז'בוטינסקי - עבור אחדות ושלום בין כל הפלגים היהודים - יש לעשות הכל, ולא כפי שמעלילים עליהם שהם "טרוריסטים". יתכן והשם שנתן אב"א אחימאיר לקבוצת אנשיו בשנות השלושים - "הבריונים" הטעתה ועשתה להם עוול. כל כוונתו בשם הזה, הייתה שיש להילחם באנגלים, ולא לשבת ברפיון ידיים כפי שנהגו מנהיגי מפא"י אז. ולא רק שלא עשו דבר בקשר לאסון שעומד לקרות באירופה, השואה, אלא שגם התנכלו בשנות מלחמת העולם השניה ליהודים בני עמם בא"י, הלשינו ומסרו את שמות חברי ארגוני המחתרות לאנגלים, והללו אסרום ושלחום לבתי כלא באפריקה לשנים רבות. מה שכונה "תקופת הסזון" ("עונת הציד" בצרפתית).
כשנפגש אברשה סטבסקי בכלאו עם הרב
אריה לוין (רב האסירים) אחרי שהוטל עליו עונש המוות, אמר לרב: ”אם גזירה היא - אקבלנה. לא אבוא בטענות כלפי מעלה, ולא כלפי היהודים. צריך להכנע לגזירת הגורל". ענה לו הרב:
"לעת עתה הרי זו גזירתו של השטן, ומן השמיים פסקו את הדין שלא כדינו של השטן”.
לא רק שהמעלילים לא הסכימו להודות באמת לכשיצאה לאור, אלא טרחו להשכיחה, ומאידך - המשיכו להפיץ את המיתוס השקרי שהרביזיוניסטים הם רוצחים. מה שממשיך לבעבע עד היום. ואם המפעל הציוני שהחל בו הרצל יבוא אל קיצו - יהיה זה רק הודות למלחמת האחים שאנו מלבים בינינו, אודות כל דבר - כשחלק גדול בתוכינו מסרב למלא את חובותיו למדינה, ומתייחס אליה רק כאל פרה חולבת. ואם לא נשכיל להתעשת, ולהחיל את החובות בדיוק כמו הזכויות על כל אזרחי ישראל - העתיד לא צופן לנו טובות.
הספר לא קובע מי שלח את הערבים לרצוח את זה שעתיד היה להיות המנהיג בהא הידיעה של פועלי ציון. הוא מניח לפני הקורא את כל העובדות שאכן נחשפו, ומותיר לאינטליגנציה האישית של כל אחד להחליט בעצמו. ומכאן - שיש עוד מקום לפתוח את התיקים ולנבור בעובדות, שחלקן הושמו בצד והתעלמו מהן, כדי אולי לפתור את התעלומה.
הספר "המשפט" גרם לי התרגשות וסערה כזאת, בגלל שפקח את עיני והסיר מהן את המעטה בו כוסו שנים כה רבות, הודות לתעמולה שקרית והמצאת מיתוסים כוזבים בין היתר על מצביאים דגולים, שלאט לאט מתגלה ערוותם. מי שמתחיל לקרוא את הספר - לא יכול להניח לו. אומנם חמישים העמודים הראשונים הם מאמר של פרופ' יוסף נדבה, כעין סקירה עיתונאית של האירועים בקצרה. אך בהמשך, ספרו של אחימאיר שנכתב רק לאחר הפצרות רבות מכל צידיו, כתוב בצורה כה מהפנטת, בכשרון ספרותי כה נעלה , כמוהו לא תמצאו כיום על מדפי הספרים. גאוניותו של אב"א אחימאיר, כמו צניעותו, כשהוא כמעט ולא מתייחס לעצמו וממזער את חלקו בספר על המשפט, מנווטים את הקורא לתקופה אפלה בחיי העם היהודי,
תקופה שחייבים לללמוד ממנה מה לא לעשות.
ואם ימשיכו ממשיכי דרכם של המעלילים לטמון את ראשם בחול, לא יסיקו את המסקנות וימשיכו במלחמות היהודים - שלא יבואו בטענות לאחרים על האסון שימיטו על עצמם ועל כל דורם.