האימפריה של הכלום מתרחבת

ויהי באישון צהריים ראיתי מין זוחל בשרני (לטאה?) בהדפס של פסים, ח"י סנטימטרים אורכו (בזנב מגולגל), נצמד אל הזגוגית הרותחת של הלובי. "יום קשה במשרד?" שאלתי אותו. "הגנן שוב הבהיל אותך עם מסור חשמלי?" רכנתי אל מה שנראה כדרקון קטן, יצור שהפרה-היסטוריה חרושה על עורו בקמטי זיכרון, ותפסתיו בגבו כדי להחזירו לגינה. שכנה שראתה אותי צעקה: "איכס! איך את יכולה לגעת בשרץ הזה? הוא מעביר מחלות!" רציתי לומר לה שבמאה השנים האחרונות, אם לא יותר, האדם הוא שמעביר מחלות לבעלי החיים, באינספור מעבדות חשוכות מוסר. רציתי גם לומר לה שכאשר דמיוני הוגה במעבדות הללו הוא מתמוטט על סף לִבִּי בכעס ובצער. אך שתקתי. כאשר צפיתי בערוץ 24, ערוץ המוזיקה הישראלית, חשבתי שמישהו צריך לצעוק לעברי "איכס! איך את יכולה לצפות בשרץ הזה?" אך איש לא צעק. אולי משום שערוץ זה הפך, כך אומרים, אבן שואבת, ובמיוחד התוכנית 'אבי הזמר'. אם זה נכון, האימפריה של הכלום מתרחבת. מדובר במעין פרודיה על זמר מזרחי שמנחה תוכנית אירוח פרודית כביכול. הקהל ישוב סביב שולחנות - נשים במחשופים וגברים בכרסים. אבל היכן כאן הפרודיה? ניכר במנחה ובקהל שהם לא באו להגחיך את החינגה הים-תיכונית, אלא להפך, לעשות לה כבוד. שזה אומר סחבקיוּת צמיגה וכמובן, שירים מסולסלים (שאינני מצליחה בשום פנים ואוזן להבדיל ביניהם, ולא אצליח גם אם ארכיב לאוזניי משקפיים). בקיצור, תוכנית זו, המתיימרת להיות טברנה היתולית, מתרפקת עליה במקום לדחוף מרפק. תוכנית פוסט-מודרנית במובן זה, 'אבי הזמר' היא תוכנית פוסט-מודרנית. שהרי אחד ממאפייני הפוסט-מודרניזם הוא הפָסְטִיש - פרודיה חלולה, נטולת דחף סאטירי, חקיינות בידורית ללא ערך אירוני או אמנותי. ואמנם, הערך היחידי ב'אבי הזמר' הוא אֶרֶך התוכנית, שרובצת על המסך כאילו הזמן הוא רק שמועה אשכנזית היסטרית. פנינת החמד היחידה נרשמה כאשר לאולפן נכנס אסי עזר. 'אבי הזמר' קיבל את האורח בסדרה של הערות ופרצופים שלעגו לנטיותיו. תחת עיניי נקוותה שלולית תדהמה, אך עזר האינטליגנטי והרגיש לא נבהל. ערוץ 24 בכללותו הוא מאורת עממיות המענטזת את ריקותה. אחד מסממני הריקות הוא צהלה מתמדת: הקליפים צוהלים, השעשועונים צוהלים, המנחים צוהלים. והיכן שאין עצב - אין אמת, אין יופי, אין אנושיות וממילא אין אמנות. הגר ינאי, בספרה 'הלוויתן מבבל', כתבה באופן אלגורי על הבהלה מפני העוצמה היצירתית שטמונה בעצב: "בבבל התפשטה מגפת הכתמים השחורים, הממיטים דיכאון משתק ואובדן טעם החיים. מקור המגפה הוא בתהום, מקום מרבצה של תיאמת, אם כל השדים. מפחד התהום מכסים תושבי בבל כל מקור מים במעטה מבודד של זכוכית, ושולחים את הלוקים בכתמים אפלים למחנות הבראה".