שיפודים בפייסבוק (27)

כששמעתי על הפגיעה במנזר בלטרון נפגעתי. כאב לי. התעצבנתי. כמוני רוב תושבי המדינה. אחרי רגע או שניים תפשתי: זאת הייתה הכוונה. זה מה שהפוגעים האלימים רצו להשיג. הם לא רוצים לפגוע בכנסיות ולא במסגדים - הם רוצים לפגוע ביהודים. להכאיב ליהודים. זה בדיוק פירוש השם תג מחיר. הם אומרים לנו: "פיניתם יישוב יהודי? הכאבתם לנו? תנו לנו לחשוב רגע מה לעשות כדי שתפנימו שזה יעלה לכם ביוקר. אה כן, נגרום נזק לנושא שהכי יכאיב לכם וירע לכם: נפגע במסגד, בכנסייה, במכונית של ערבי". זה מה שהם עושים. חייבים להפסיק את זה, ולכן אני בטוח שיפסיקו את זה. אבל כדאי שנזכור: זה לא שהם שונאים נוצרים. הם אולי אפילו אוהבים אותם, אבל משהו בראש של הגורמים האלימים האלה מחשב חישובים ומחפש: מה לעשות כדי להכאיב ליהודים הכי הרבה, ולא מה לעשות כדי להכאיב לנוצרים או למוסלמים.

נעשה קשה יותר ויותר לפתוח עיתון, במיוחד מבית הארץ. בין המידע המועיל והמשובח זורמים אינסוף זרמים של טפשות, חוסר אנושיות, שנאת כל מה שהוא לא מה שאתה חושב שאתה צריך לייצג כדי שיחשבו שאתה כמו אלה שאתה רוצה להיות כמותם, ואתה מבועת שמא יחשבו שאתה לא כמותם. היה לי הארץ בסוף השבוע, והייתי חייב להבליג שוב ושוב. ראו במה נפתח "עכבר העיר" המצורף לעיתון: "ביום שבת יגיע היום החשוב ביותר בשנה: 1 בספטמבר. יש הרבה סיבות, רובן מטאורולוגיות, לתעב את חודש אוגוסט אבל יותר מכל אנחנו שמחים להשאיר מאחור את כל הילדים שחוזרים ללימודים ואת כל הצרפתים שטסים בחזרה לארץ שלהם". יאוש מעייף משתלט עלי נוכח קלישאת שנאת הילדים של עצמך שהכותב האגואיסט להחליא חושב שמגניב להתרברב בה, אבל מה פתאום מרימה את ראשה הדוחה גם שנאה לצרפתים? מה צריכה להיות הדפסת הפגיעה המילולית האלימה הזאת בשונה ממך טיפ-טיפה? אגב, מדובר כמובן בצרפתים יהודים. הם לא טסים חזרה לארץ שלהם. הם טסים חזרה לצרפת מישראל - שהיא הארץ שלהם לא פחות מצרפת ולא פחות משל מי שכתב את הטפשות האגזמטית הזאת.

שלושים וחמש שנים ביליתי במסדרונות מעריב. אני מכיר שם כל מרצפת גם אחרי שהיא צופתה בלינוליאום. איזה עיתון זה היה! עיתון שהעורך היה מוחק לך שימוש בסימני קריאה אלא אם כן יש סיבה יוצאת דופן לכך. זה היה משגב עוצמה. לא היה אדם נחשב בארץ שלא קרא מעריב. זה היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה. העיתון היחיד במדינה. איזו גאווה הייתה לכתוב בו. איזו גאווה חשת כשקראת אותו. היו שם עורכים שלא אשכח. שמואל שניצר, שלום רוזנפלד, משה ז"ק, נחמן בן עמי ולצידם מנטורים ידידים כדוש, זאב, אפרים קישון, החוכמה והידע שנפלו להם מקצות המשפטים הספיקה לי כדי למלא מאגרים לכל החיים. לא כולם היו אנשים קלים. משה ז"ק, שאיתו עבדתי הכי צמוד, כמעט 24 שעות ביום, היה הקשוח ביותר. אבל כל רגע שם היה נפלא. גם בני גילי וטיפה פחות או יותר שעבדו איתי היו בעלי שיעור קומה. כל אחד בדרכו. מיהונתן גפן, עפרה אליגון, דב גולדשטיין, ליאורה עיני, חיליק לימור, יונתן שלונסקי, עד סמדר שיר, טלי בשן, דניאלה בוקשטיין, תלמה אדמון, אהרון דולב, יאיר לפיד, מנחם תלמי, יעקב ארז ואוי לי, למה התחלתי עם שמות כשאני יודע שלא אוכל להזכיר מספיק מהם? ראיתי מול עיני את מעריב עושה שגיאות ונהרס. ברובן היו אלה שגיאות של אנשים שלא סבלו את מעריב ואת קוראי מעריב. השגיאה הגדולה ביותר, הגורלית, הייתה כשלא מינו את אמנון רבי לעורך הראשי לאחר יעקב ארז. אם אמנון רבי היה נכנס אז לתפקיד, כמתוכנן, מעריב היה פורח עד היום. מינו, כידוע, את אמנון דנקנר ואחריו שורה של עורכים ראשיים שכמעט כולם אירגנו הילולה של שגיאות, שתוך שנים מועטות הפילו את מעריב למקום שבו שיקום שלו היה כבר מעבר לכל תקווה. היום רק שמעתם את הבום של הפגיעה בקרקע. אהבתי את מעריב האמיתי ואת קוראי מעריב. חבל. עצוב. מעצבן.

אני לא יודע איך כותבים על עוד ילד שנשכח במכונית ונמצא מת. עם כל נסיוני בכתיבה, עם כל עשרות השנים שכתבתי, גם בימים קשים. עם כל הטריקים והלהטוטים. כל סוגי הניסוחים שלמדתי וגנבתי, מהספד ועד שירת מחאה, מכתיבת משל עד כתיבה חריפה עם אלף מגה בייט דימויים. כל זה לא נותן לי שום כלי כדי לכתוב את מה שכתבתי במשפט הראשון בקטע הזה ואני אפילו לא רוצה או מסוגל לחזור ולכתוב. זה כבר קרה יותר מדי פעמים נוראות בשנים האחרונות. לכן מיד: למצוא דרך, תקנות, מכשיר, אפליקציה, אזעקת אמת אוטומטית עם אפס סיכוי לתקלות כדי שזה לא יתרחש ל ע ו ל ם, ל ע ו ל ם, שנית.

עשרות שנים שלחו לי קוראים תמונות של צפרדעים. מהן מעוררת השראה ועולות על הכתוב. כמו שנאמר: תמונה של צפרדע אחת שווה אלף אגדות. זה ממשיך גם בעידן הפייסבוק, והתמונות מעודדות אותי להמשיך (אני מניח שעכשיו משהבנתם – תפסיקו מיד). מזה כמה חודשים נוהג העיתון האינטרנטי של יואב יצחק מחלקה ראשונה, לפרסם כל שבוע את מקבץ הקטעים שנכתבו בפייסבוק שלי תחת הכותרת "שיפודים בפייסבוק" (ושם תוכלו אכן למצוא את כל המדורים, כל שבוע, ובהם הקטעים שכתבתי, ערוכים בצורה המתאימה לעיתון מקוון). כעיתון הנזהר בזכויות יוצרים הם נוקטים כללי זהירות משלהם, ולכן לפעמים העורך שלי שם משנה תמונה שאני העליתי בפרסום בפייסבוק. וזה הסיפור: לפני שבוע כתבתי קטע המבוסס על תמונה ששלח אלי מאיר דוידזון. הקטע פורסם, אבל התמונה הוחלפה, ולכתוב צורפה התמונה שאתם רואים כאן. זו תמונה שעצרה את העין שלי. אני מביט בה וחושב לעצמי: מה התמונה רוצה לומר? שהצפרדע הזאת לא מבינה שדג מת איננו נסיך ולעולם לא יהיה נסיך? אוי, כמה נסיכות בעולם ממשיכות לנשק, באמונה שאולי בכל זאת כן.