באמצע שנות החמישים התחיל עידן האוכל המזרחי בתל אביב עם המסעדה "צלי אש". תפריט: חומוס-טחינה, במיה, פטריות ממולאות, קבאב, שישליק, כבד כבש וקפה טורקי. מכאן החל עידן האוכל הזה במסעדות שנפתחו בכרם התימנים, "צארום", "ציון", "מגנדה" ועוד ועוד. במקביל התחילו להיפתח בזו אחר סטקיות בדוכנים, בעיקר בערב ובלילה. מבלי לשכוח את מוכרי הפלאפל של פעם ושל היום.
דונביץ' מספר על התקופה בה נבנו ונפתחו לאורך רחוב הירקון כל המלונות הקיימים כיום (חלקם משנים בעלים מדי פעם) על חדרי הגריל היוקרתיים-יקרים, על ארוחות הבוקר ובעיות הכשרות והטעמים.
מסעדת "קסבה" נפתחה בשנת 1961 ונוהלה רוב חייה הארוכים על-ידי אמיל גטלן המנוח, ג'נטלמן ישראלי ממוצא רומני, מבין באוכל, ביינות, בסיגרים, באופנה קלאסית ובעל גינונים שהיום כבר לא מוצאים כאלה. רחוב ירמיהו של אז לא היה סלול ואמיל נהג לספר שהיו שומעים את קולות התנים. אוכל צרפתי קלאסי, מלצרים מיומנים ומנה אחרונה, גולת הכותרת של המטבח הקלאסי - קרפ סוזט, מותקנים על מחבת בלהבות, חמאה משובחת וגרנד מרנייה (היום כבר כמעט לא מגישים מנה זו במסעדות צרפת).
דונביץ' מנסה בספר להזכיר את כל השפים והאנשים שעשו את האוכל של תל אביב למה שהוא היום, ביניהם
שאול אברון שנפטר בימים אלה ואחרים שייבדלו לחיים ארוכים. לא שכח את מנדי ורפי שאולי. הוא לא שכח גם את "גלידה מונטנה" במגרשי התערוכה הישנים, חנות גלידה משנות השישים, היסטוריה במיטבה שעדיין קיימת עם הבעלים של פעם ואותה גלידה, ללא שינוי.
כקוראת סקרנית של הספר אך גם כתל אביבית שאכלה בלא מעט מסעדות בתל אביב ושתתה הרבה קפה בבתי הקפה, הצטערתי שלא מצאתי כמה מסעדות של פעם, כמו למשל "קפה דן", מסעדה יהודית ייחודית (שלא קיימת כבר) ברחוב בן-יהודה, וגם את קפה "מרסנד" (שעדיין כאן) - שניהם מוסדות בולטים בנוף. ככל הנראה יצטרך נתן דונביץ' להוסיף פרק ב' לספר הגדוש. יהיו הרבה קוראים גם לפרק ב'. פרק א', על 470 העמודים שבו, מרתק ורב-קסם.