בשבע וחצי בבוקר ביום שני התקשר דוד בן-גיגי, יועצה הפוליטי של ציפי חוטובלי, ליוסי דגן, מראשי קבוצת 'הליכוד שלי'. בן-גיגי ביקש לפנות לוועדת הבחירות מכיוון שהתברר כי לא מתוכנן כלל לפתוח קלפיות ביו"ש. קבוצת 'הליכוד שלי' בראשות דגן וראש המועצה האזורית שומרון גרשון מסיקה פנו לוועדת הבחירות. לבסוף נפתחו שלוש קלפיות ביו"ש. בשומרון - בסביבות חמש אחר-הצהריים. בבנימין – בשש. בהר חברון - ברבע לשמונה. מסיקה ודגן הגישו עתירה, ולבסוף הוארכה ההצבעה בקלפיות ביו"ש עד 23:00 בלילה. בין 21:00 ל-23:00 הגיעו לקלפיות 300–400 מצביעים. 144 קולות הפרידו בספירה הסופית בין ציפי חוטובלי למירי רגב. השעתיים הללו הכתירו את ציפי חוטובלי לאישה הראשונה של הליכוד. חוטובלי, שנכנסה לרשימות של שלוש קבוצות המתפקדים ביו"ש - הליכוד שלי, שטרן ואנגלסמן, ומנהיגות יהודית - ללא ספק זכתה לחלק גדול מ-300–400 הקולות. אלמלא הוארכה ההצבעה ביו"ש, הייתה מירי רגב מקדימה את חוטובלי והייתה מוקפצת כפי שהוקפצה חוטובלי למקום העשירי שמשוריין לאישה. עוד שתי נקודות מסקרנות: ההפרש בין כרמל שאמה-הכהן ובני בגין עומד על 230 קולות. אי-אפשר כמובן לדעת מי הצביע ביום ראשון ומי ביום שני, אבל שאמה שנלחם על חייו הפוליטיים עבד ביום שני כמטורף, ליקט כל קול היכן שרק אפשר. בני בגין לא השקיע מאמצים. אגב, הוא לא השקיע מאמצים במהלך כל הקמפיין, מתוך הנחה שתפקידו היה לסייע לראש הממשלה בחשיבה אסטרטגית ואילו שמו והחזות שלו שמזכירה את אביו הם נכסיו האלקטורליים. לפני ארבע שנים זה הצליח. הפעם לא. בגין לא חרש את השטח ולא דאג להופיע בתקשורת, והתוצאה ידועה. אבל אלמלא הוארכה ההצבעה ביום נוסף, ייתכן שהיה מקדים ברשימה את כרמל שאמה, ונכנס למקום האחרון ברשימה הארצית. ההפרשים על גבול הרשימה הארצית עומדים על מאות אחדות של קולות ואף פחות מזה – אך 230 הקולות שבין בגין לשאמה-הכהן הם הגבול. מי שנבחר ברשימה הארצית למקומות ה-22 ומטה ייזרק לעשירייה הרביעית, שרחוקה מהכנסת שנות אור. להמחשה בלבד: אורי פרג' שנבחר מטעם מחוז דן זכה ל-1,836 קולות והוא יכהן כח"כ. בני בגין, שזכה ל-21,600, ילך הביתה. זה העיוות שביקשה לתקן שלי יחימוביץ' כשקבעה שבפריימריז בעבודה כולם יצביעו גם למתמודדים מטעם המחוזות, החלטה שעוררה עליה כעס רב מכיוון שהיא מקשה על פעילים מקומיים שאינם מוכרים ברמה הארצית להיבחר לכנסת.

עוד כותרת שאפשר לשחזר מהפריימריז הקודמים: "גדעון סער מוביל, גלעד ארדן אחריו". סער וארדן איחדו כוחות ביום השני של ההצבעה, אף על-פי שקודם לכן לא שיתפו פעולה. אבל סביר להניח שגם אילו נסגרו הקלפיות ביום ראשון בחצות, התוצאה הייתה דומה. הכמויות הגדולות של המתפקדים הצביעו ביום ראשון. בחלק מהעיתונים כבר הכינו את הכותרת הגדולה "הדיל של הכ"צים עיצב את רשימת הליכוד", אבל בסופו של דבר ההצבעה הייתה בעיקרה של הבוחר ה"חופשי", הלא מאוגד. סער וארדן גרפו את הכמויות הגדולות של הקולות בעיקר בערים הגדולות. בת"א, בראשון לציון, בנתניה, בכפר סבא (שם הוביל סער), בירושלים, בחיפה, באשקלון, ברחובות (שם הוביל ארדן), ההפרש לטובתו של סער התקרב ל-3,000 קולות. הליכודניק הממוצע אמר את דברו בבירור: הוא רוצה מנהיגים צעירים, מתוקשרים, רהוטים, נאים ונוטים ימינה, אבל ליברלים יותר בנושאי דת ומדינה. השניים הם ההמחשה של הליכוד הקלאסי. ההפתעה הגדולה היה דני דנון, שעקף את יו"ר הכנסת רובי ריבלין ואת השרים יעלון ואדלשטיין. דנון נתפס כמועמד לעומתי לנתניהו אך נתניהו לא עבד נגדו, גם אם לא עזר לו. הוא זכה לתמיכתם של כמעט 51% מהמתפקדים. כלומר, כל ליכודניק שני הצביע בשבילו, אף על-פי שבשונה מאלקין ולוין שנכנסו אף הם לעשירייה הפותחת לא שימש יו"ר הקואליציה או יו"ר ועדת הכנסת, אלא עמד בראש ועדות שוליות - הוועדה לזכויות הילד וועדת הקליטה. אלקין ודנון נבחרו במקומות גבוהים בין היתר משום שהתמודדו על ראשות מוסדות הליכוד – דנון על נשיאות הוועידה, אלקין על ראשות המרכז. ההתמודדות לא יצאה לפועל, אבל למעשה השניים פתחו בקמפיין הפריימריז שלהם חצי שנה לפני האחרים. דנון, לוין, אלקין, חוטובלי ואדלשטיין היו כמעט בכל ה"דילים" של הקבוצות המאורגנות ביו"ש - "דילים" אידיאולוגיים ולאו-דווקא פוליטיים. קבוצתו של דגן למשל דאגה לסגירת בריתות בין מתמודדים מהימין דוגמת דנון וקטי שטרית. הקבוצה גם תיווכה בין אלקין לפייגלין בניסיון להשכין שלום בין השניים - את העימות בין פייגלין לאלקין חשפנו כאן לפני שבועיים – והיא הצליחה בתיווכה חלקית. פייגלין ואלקין לחצו ידיים, אבל בשטח נמשכו הלחצים. הגרעין הקשה של פייגלין לא תמך באלקין, לא רק בגלל הסכסוך אלא משום שאלקין נתפס בעיני הקבוצה כיריבו של פייגלין במאבק על ההנהגה. שלא כמו יריב לוין ודני דנון, אלקין הוא מתנחל חובש כיפה.

נתניהו טרם חילק את התפקידים במטה הבחירות, אך כבר הספיק למנות את ציפי חוטובלי למטה הדתי ימני שיפעל בעיקר מול הבית היהודי. שני החברים הנוספים בצוות הם זאב אלקין ויולי אדלשטיין, שאגב לא נפגעו כלל מהחיבור בין נתניהו לליברמן למרות היותם עולים מחבר העמים. טרם נקבע מי יעמוד בראש המטה. חוטובלי, שלא נהנתה תחילה מתמיכתו של נתניהו, דווקא זכתה לתמיכתו לקראת הסוף, כשנתניהו ראה בה תשובה לבנט. לתשומת לבם של אנשי הבית היהודי: עליהם לדאוג לשילובה של אישה דתית בעשירייה הפותחת, שכן נוצרה מציאות אבסורדית שבה בליכוד האישה הראשונה היא דתייה ואילו בבית היהודי האישה היחידה היא חילונית. אגב, חוטובלי צעירה יותר משקד. אפשר, מתברר, להיות גם צעירה וגם דתייה. אבל לניצחונה של חוטובלי לא תהיה משמעות אלקטורלית, בוודאי לא מול הבית היהודי, אם לא תקבל הבטחה שתתמנה לשרה - שכן לאה נס בכנסת הקודמת הקדימה ברשימה את לימור לבנת אך לא מונתה לשרה. נתניהו לא יכול להבטיח היום תיקים בממשלה הבאה, אך הוא יכול למשל להתחייב שימנה שתי נשים מטעם הליכוד - ואז ברור שמדובר בלבנת ובחוטובלי.