בצמוד לסטודיו הענק שברחוב הברזל הוא הקדיש אולם נפרד לתערוכות אמנות שהוא כה אוהב. הפעם - התערוכה היא של ספנסר טוניק. והצילומים מדברים יותר מכל מילה כתובה. בין אם הניצבים עומדים משוחים בבוץ השחור שהוא מאוצרות הטבע של האזור; ובין אם הם שוכבים ונראים כמו אריות ים המונחים על סלעים ליד הים, כמו שרואים בחופי דרום אפריקה, שם הם עולים ונשכבים על הצוקים במקרה שהם פצועים, עד להחלמתם; ובין אם הם ניצבים כגוש אנושי המתמזג עם הנוף הארכאי שיד האדם בן-ימינו מכלה אותו; צילום עשרות הנשים העירומות בינות לסלעים וצוקים מדהים ביופיו, ומזכיר את "גן העדן האבוד" של מילטון. והרמז כאן - לגן העדן של ים המלח ההולך ונעלם.

בפתיחת התערוכה נראו רבים המצביעים על עצמם בתמונות ומתלהבים מהתוצאות. גם ה"מודלים" עצמם התרגשו מעצם הפעולה ההתנדבותית שלהם-הם, ופירותיה - בגלל התחושה הטובה שהם תורמים למסע הרעיוני החשוב של טוניק. מה שכה יפה בצילומים הוא, שהארוטיות היא צד מזערי מאוד כאן, דווקא משום המאסות הענקיות של מספר המצולמים, שהפכו כאן כמו לעצמים, לחלק מטבע דומם שהאמן מתעד, כדי למשוך תשומת לב למטרתו הנשגבה. העירום בצילומיו, גם אלה בהם דמות נערה יפה נשענת על קיר בית עתיק אי שם בישראל, גם אלה פיוטיים, וערכם האסתטי גובר על הגורם החושני שבהם. הימצאות הגלריה בצמוד לסטודיו "ברעם סיטי פרס” של גיא ברעם, ובין כל בנייני ההייטק שברחוב הברזל והסביבה, מעניקה לאזור העסקי גם נופך אינטלקטואלי-אמנותי, וגורמת להמשיך ולבקר שם, גם לאלה שמגיעים לאזור לאו-דווקא בגלל עבודה, אלא הודות לשפע המסעדות בהן הרחוב משובץ. כמו שנאמר - אם אין קמח - אין תורה. הגלריה פתוחה רק מ-א' עד ה'.