בעלת החנות נתנה לי לעיין בספר שכתב ארתור קונן דויל על האֶלפים. עד שראיתי את הספר במו עיני, לא ידעתי שיוצרו של שרלוק הולמס כתב גם על נושאים אחרים. בספר היו גם צילומים של אֶלפים. אך מומחים לצילום אמרו שבמצלמות הישנות מהמאה שעברה הופיעו "טעויות אופטיות" רבות. לפי ספר זה (ששמו פרח מזכרוני), היו האֶלפים יצורים פעילים מאוד וגרמו נזקים גדולים לחקלאים כשהללו הפריעו להם. כך, מי שיבוא לנסר ענף מעץ שבו שוכן אֶלְף, עלול הדבר להפריע לו והוא ינקום בו. יתר על כן, אם האֶלְף מגלה שהעץ חולה ויש לגזום אותו על-מנת שיבריא, אך האיכר אינו עושה זאת, יעניש אותו האֶלְף ויקלקל את כל הפירות שיביא לשוק.
ארתור קונן דויל סיפר על מחקר שנעשה באזור יורקשייר. שם חיים איכרים שעבודת האדמה היא עיקר חייהם והעניין היחיד שיש להם מלבדה בעולם הגדול הוא תחרות הקריקט. את האנשים השורשיים הללו ראיינו החוקרים, ובין היתר שאלו אותם אם הם מאמינים באֶלפים. ביורקשייר סבורים כי רק אידיוט שואל שאלה כזו. וכי איך אפשר לחיות על פני האדמה ולא להאמין באֶלפים? הרי הם מצויים בכל מקום. האיכר המעשי ביותר והמודרני ביותר שאליו הגיעו החוקרים אמר כי אינו מאמין בישו ואינו מאמין באמו מרים. גם באֶלפים אינו מאמין, בהסבירו: "אחרי כל הצרות שהם עשו לי, איך אוכל להאמין בהם?".
צבעי האֵלפים מתאימים לסביבה ולכן אין רואים אותם. צבעי שלכת, צבעי כפור, צבעי אביב עזים, צבעי פירות וצבעי פרחים. כל אֵלף מייצג את הצמח שלו. לאחר שאימצו האֶלפים את כל הצמחים בעולם, הם אימצו את סוגי האבנים השונים, את סוגי האדמה, הגבעות, הבקעות, הנהרות והאגמים. את התפוח ייצג אֶלְף צהבהב, ואת הערמון ייצג אֶלְף אדום שיער, ואילו בובות גדולות יותר שסרגה בעלת החנות ייצגו את הטרולים.
באחד הימים נכנסו בני זוג אמריקנים לחנות. הם היו מבוגרים ויצרו רושם של אנשים שעמלו וטרחו שנים ארוכות, וכעת החליטו ליהנות מכספם ולראות עולם. האיש נטל בידו את אחת הבובות והביט בה בחיבה. הוא שאל למחירה ורצה לשמוע מהן סגולותיו של אותו אֶלְף. בעלת החנות השיבה שאין לבובה כל סגולות, וכי היא רק מייצגת את האֵלף המקורי. "כן", אמר האמריקני, "אבל האם היא תעזור לי לקבל נכדים?", בעודו מגרד באצבעו את האזור שמאחורי האוזן של הבובה, כפי שנוהגים לעשות לחיית מחמד. למראה סימני חיבה אלה, עלה בדעתי שבעלת החנות יכולה לקבל מן האיש כל מחיר שיעלה בדעתה לדרוש.
חשתי כי עלי ללמוד יותר על אודות העולם הקסום של התרבות המערבית המקופלת באגדות אלו. כילד בארץ ישראל קראתי את אגדות האחים גרים ואת המיתוסים של יוון. יותר מזה לא ידעתי. ואילו כאן בהולנד למדתי שלפני אגדות גְרים היו האגדות על פיות וטרולים שאליהם הצטרפו אֵלפים ולפריקון. גם החד-קרן (יוניקורן) קדם לגְרים. ההודים טוענים כי היוניקורן המערבי הוא פלגיאט של החד-קרן ההודי הקדוש, שהוא חלק מן התרבות ההודית, שאינה מערבית, אך גם אינה משתייכת לתרבויות המזרח הרחוק.
מעניין לציין כי אף אגדה מאגדות המערב לא השתרשה בארצות המזרח. המפלצות, המזיקים והבריות המשונות שהניחו את הבסיס לתרבויות המערב הם זרים לחלוטין בתרבויות המזרח. כולם - מלבד הדרקון. זה מצוי גם במערב וגם במזרח. שם וגם שם מצויר ומתואר הדרקון כמין לטאה (רפטיל) עצומה, מכונף ויורק אש, והוא למעשה הקשר היחיד בין בסיסי התרבות המערבית והמזרחית.
באגדות המערביות יוצאים הגיבורים או האבירים להכניע את הדרקון. סנט ג'ורג' נעשה קדוש לנצרות אחרי שהכניע דרקון. אם תגיעו לכנסיית סנט ג'ורג' בלוד שנבנתה במאה ה-11, תוכלו לראות את תמונת הקרב בדרקון חרוטה באבן המשקוף מעל דלת הכניסה. לפי מיטב ידיעתי, הדרקון מופיע בציורים רק מאז המאה השמינית. אני זוכר סרטים, מערביים כמובן, שבהם מצליח מלך או מושל עתיק להתגבר על צבאות אויביו בעזרת דרקון המשרת אותו. הדרקון הענקי אינו מתעופף בסרטים הללו, אלא נגרר בצעדים כבדים אחר אדונו ושורף באש היוצאת מפיו את גדודי האויב. מעולם לא הבנתי למה הכניסו לו אש בפה. הרי הוא כל כך גדול וכבד, חסון וחזק, שאף חץ או חנית לא יחדרו בעד עורו. מדוע אפוא הדרקון אינו דורס את גדודי האויב ברגליו? אם לא נתקלתם בסרט כזה, אין לי אלא לומר שנולדתם מאוחר מדי.