קיימים ארבעה שיקולים מרכזיים בדיון מסוג זה:
1. קיומה של יכולת מודיעינית ומבצעית לעצור את ההתעצמות. ללא יכולת זאת, אין משמעות לשיקולים האחרים.
2. הערכת הערכיות של פעולת המנע - ברור שאין טעם להסתכן בהסלמה ותגובת אויב באם סיכול התעצמות אינו ערכי. עם זאת, התעצמות בעלת משמעות אסטרטגית - יכולות לא קונוונציונליות, מערכות הגנה אווירית מתקדמות, טילים ארוכי טווח - היא יעד המחייב לשקול בכובד ראש את האפשרות של סיכולה.
3. עלויות וסיכונים מהפעולה - האם הסיכונים מהפעולה, ובמרכזם תגובת היריב הצפויה, הפוטנציאל להסלמה, חשיפת מקורות מודיעין ויכולות מבצעיות, מצדיקים את ההישג מפעולת המנע. מה המאזן ביניהם לבין העלויות והסיכונים של אי נקיטת פעולת מנע והימנעות מפגיעה בהתעצמות האויב? ברור שכדי להצדיק פעולת מנע יש להראות, כי משוואה זו מצביעה על מחיר גבוה יותר של מדיניות פסיבית.
4. שיקולים שמעבר לסוגיית ההתעצמות הנקודתית וסיכולה - עמדת המעצמות, הקרנה לזירות אחרות, תרומה להרתעה וסוגיות מעטפת רלוונטיות נוספות.
אנסה לבחון ישימות שיקולים אלה לתקיפה הישראלית, על-פי מקורות זרים, של נשק מתקדם שהועבר לחיזבאללה.
1. לאור תוצאותיה של התקיפה המוזכרת לעיל ברור כי בידי המבצעים היו קיימים מודיעין מעולה ויכולת מבצעית מרשימה לביצוע התקיפה.
2. באופן ברור, נמנעה העברת יכולת מבצעית מתקדמת, שהייתה עשויה לאתגר את העליונות האווירית הישראלית בעימות עתידי בלבנון או להציב מארב לטיסות ביון הכרחיות לאיסוף מודיעין על בניין הכוח והתעצמותו של חיזבאללה.
3. הערכה של תגובת היריב.