אחרי למעלה משישה עשורים מטילים לא מעטים בארץ הזאת ספק ופקפוק באקטואליות המילים של המנון "התקווה". בעיניהם מצטייר ההמנון כשיר אנכרוניסטי, המבטא את הערגה לציון, כאשר העלייה לישראל כבר מיצתה את עצמה.
כך או אחרת, רק מעטים זוכרים לטובה את מילות ההמנון, שאינו משקף את המציאות הקיימת ושבמקורו נשא את השם "תקוותנו". מחברו, נפתלי הרץ אימבר, חיבר לו, בעצם, בית נוסף, שהושמט משום מה ברבות הימים: נאמר בו ש"כל עוד חי בעולם אפילו יהודי אחד - התקווה לא תמות", ואולי יש בכך כדי להסביר את סוד-נצחיותה.
בפרוס יום העצמאות חושף בפני News1 חוקרה של "התקווה", ההיסטוריון גד נחשון, מכתב ששלח אימבר ב-1848 ליו"ר הקונגרס הציוני השני, בנימין זאב הרצל, ובו הוא תובע ממנו אישור לתשלום קבוע עבור "התקווה", שאותה חיבר באותה שנה, אלא שהרצל השיב בשלילה.
הגורל המר
מאז שאימבר חיבר ביאסי שברומניה את מילותיה של "התקווה", והוא בן 31 בלבד, זרמו להם מים רבים בנהר המולדובה. חדשות לבקרים ספג ההמנון טרוניות ועלבונות למכביר על מילותיו שלא עמדו במבחן הזמן, עד כדי כך שבשנת 1905 הוא תוקן, בהסכמת מחברו, על-ידי ד"ר מטמון-כהן ומילותיו שונו לאלה של היום.
מלבד גורלו המר של ההמנון, לא שפר גם גורלו של מחברו. החוקר נחשון יודע לספר שעל אימבר, שעצמותיו הועלה לקבורה בישראל, נגזר להיות מסולק מהזיכרון הלאומי ומהפנתיאון הישראלי. זולת חוקריה של שירת "חיבת ציון", ובראשם פרופ' הלל ברזל, לא זכתה שירתו של אימבר להשתלב במערכת החינוך העברית. במידה רבה נבע הדבר, לדעת נחשון, מזלזול מופגן באישיותו של אימבר, שקנה לו דמות של בוהמיין-היפי, של אביון המתדפק על הפתחים, ושל אלכוהוליסט מושבע, שבקבוק הוויסקי שלו היה תקוע תדיר במעילו.
סגירת מעגל
בהקשר לכך מספר נחשון על ניסיונו הבלתי-מוצלח של אימבר לחדור לאסיפה ציונית בניו-יורק, כשהשומרים במקום, שהבחינו באדם תימהוני ומרושל עם בקבוק-ויסקי, מנעו ממנו את הכניסה לאולם. אלא שאימבר סירב לוותר ובמאמץ עילאי התפרץ לאולם, תוך שהוא צועק באוזני משתתפי האסיפה: "אתם יכולים לגרש אותי מכאן, אבל אתם חייבים לשיר את 'התקווה' שלי", ואכן כך היה.
בצד דימויו השלילי, מעיד נחשון על הפן האחר של אימבר, שבלט גם כמשורר, סופר ועיתונאי חד-לשון, ששמו אף יצא לפניו כמי שהוא ציוני לדוגמה. בהיותו נע ונד הוא פקד לשנים אחדות גם את ארץ ישראל, שהותירה עליו רושם בל-יימחה.
"התקווה" של אימבר, שקודשה בשואה ושהושרה בפיהם של עולי הגרדום, נוגנה פעמים אחדות גם על-ידי התזמורת הארץ-ישראלית של אותם הימים. בטקס הכרזת העצמאות, במאי 1948 בתל אביב, נסגר בסופו של דבר המעגל של "התקווה", כשזו נוגנה על-ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית כהמנון הלאומי של המדינה ונותר ככזה עד עצם היום.