התשובה לאנומליה פולין תמיד הייתה גאה בעברה, ובגבורת אנשיה שלחמו על עצמאות ארצם בכול התקופות, כשהיא נמצאת בין הסדן הגרמני לבין הפטיש הרוסי. הפעם היא מבקשת למלא את החלל היהודי במורשתה, במשך יותר מאלף שנים. אני רוצה לציין כי רצון זה, הוא לאו-דווקא מוכתב מלמעלה. רשויות מקומיות שונות עושות זאת ככול שידם הכלכלית משגת וקיים ציבור שמעוניין בכך. בביקור בוורוצלב( ברסלאו) מצאתי ביטוי לכך כמו אתר לזכר לוחמי גטו וורשה, והמרכז התרבותי שבו גם בית כנסת ומוזיאון יהודי זוטא. זה מוצא ביטוי, אפילו בעיר קטנה כמו עיר הולדתי, זדונסקה-וולה, בת 45,000 תושבים. עושים משהו. כאן התארגנה קבוצת צעירים בראשות צעירה בשם קמילה קלאוזינסקה (כיום מרצה אקדמאית למקצוע המורשת היהודית) והמבצע הראשון היה לנקות ולשקם את בית העלמין, שהיה הרוס לחלוטין המצבות מנופצות, הצמחייה ושורשי העצים עשו את השאר.בעזרת יוצאי העיר ובראשם פרופסור ווגנר ממכון ויצמן, דור שני, ואחרים,, בית הקברות שוקם, מצבות שניתן היה לשקם שוקמו, נערך רישום של מצבות שלא ניתן לשקמם ונבנתה חומה נאה סביב האתר. הגוף שעשה זאת הייתה תנועת "יחד" שהקימו הצעירים, ועם הפסקת פעילותה נחתם הסכם שכול הכספים בקופה יהיו קודש לאיסוף מורשת יהודית למוזיאון העירוני הקטן.
אני מביא דוגמאות אלה כדי להצביע על כך כי הרצון לשקם את זכר המורשת היהודית קיים בהרבה מקומות, והוא נובע מאיזה דחף אינטלקטואלי שבלי התבלין הזה ששמו הקהילה היהודית ,ההיסטוריה של אומה זאת לא תהיה שלמה. וזה נכון. פולין בלי יהודים לא הייתה פולין. מה גם שבפרסומים הפולקלוריסטיים מוזכרת האמירה היהודית שהשם היהודי של Polska הוא פו- לין, לאמור "פה- נ- לין. נשמע כמו לקוח מן המקרה וייסעו מן הקאווקאז ויחנו בפולין.
התשובה הפולנית הממלכתית לסוגיה הזאת של מורשת יהודית היא הקמת ההיכל המפואר- המוזיאון לתולדות יהודי פולין. מוזיאון זה, אולטרה מודרני באדריכלות שלו, מרשים בחוץ ומרתק בפנים, ניצב מול האנדרטה הוותיקה של לוחמי גטו וורשה של הפסל נתן רפפורט. משפחתו של רפפורט , יליד וורשה, נספתה בשואה וכמה מיצירותיו מצויות גם בישראל..המוזיאון אומנם נפתח רשמית בהשתתפות נשיא המדינה
שמעון פרס לפני כמה חודשים, אבל ההתקנה של התערוכה המרכזית המולטי-מדיאלית נמשכת עדיין ואנו בעזרתה של דמנקה, המדריכה, יכולנו לראות מצגת וירטואלית של התכנים בתערוכה זאת.
המנהל בפועל של המוזיאון אנדז'י טסודק אמר,וכתב, כי "זאת הפעם הראשונה יוצגו תחת קורת גג אחת תולדות אלף שנות נוכחותם הרצופה של היהודים בפולין- מימי הביניים עד ימינו אלה. שכן עבר פולני יהודי זה הוא בעל השפעה מכרעת לא רק על דמותה של פולין של היום ועל זהות תושביה, אלא אף על דמותה של אירופה ושל העולם כולו"..אם המצגת שראינו באודיטוריום הענק של המוזיאון, אכן תשקף מה שיהיה בו, אז ניתן לומר( וראשי המוזיאון אומרים זאת) כי המכלול ארכיטקטוני מוזיאוני זה אינו מתיימר לספר את כול האמת. ואכן אם כותרת המשנה של החוברת באנגלית היא Asking' exploring' discovering שבתרגום על העטיפה של החוברת בעברית נאמר" מוזיאון השאלות האמיצות" ואין ספק שהמבקר ,בעיקר היהודי ,ולא מכל שכן יהודי שנולד שם או שמוצאו משם, יש לו הרבה שאלות. משום כך זה לא יהיה מוסד ראווה פסיבי, אלא הוא ישמש כמרכז חינוך ותרבות, למופעים של קונצרטים ודרמות ,פעילות של מבוגרים וצעירים. בקיצור - מקום שבו המוצג הסטאטי יעורר סיג ושיח, חשיבה עצמית, תהיות שהסברים. כול זאת כאשר מעלים מחדש מתהום השכחה את המעיין היהודי האדיר של הקהילה היהודית בפולין, אשר ממנו רוו שלושה וחצי מיליון יהודים במאות קהילות פזורות ברחבי הארץ.
המדורים המוצגים מתחלקים לשבע גלריות, שכול אחת מציינת תקופה מסוימת בתולדות יהודי פולין. היא נפתחת בעידן היערות מעין צרוף של אגדה והגדה, על ראשית ההתיישבות של היהודית בפולין. הגלריה השנייה מוקדשת לימי הביניים, כאשר סוחרים יהודיים מספרד ומגרמניה באו לפולין והראשון בהם איברהים אבן יעקוב. לאחר מכן באה שעתו של עידן הפריחה שבמרכזה הקהילה היהודית בקרקוב, בירת פולין אז, באזור קז'מייז', בתי הכנסת, הספריות, מוסדות התרבות, הסעד. בגלריה הבאה אנו מתוודעים לתקופת הדמים, הפוגרומים נגד הקהילות הקטנות - ה"שטעטל" במאות ה-17 וה-18 . דווקא במדור זה אנו עושים הכרה עם הסביבה הפיזית שבא גרו היהודים, הסמטאות, מבני בתי הכנסת שלהם אשר כולם נבנו מעץ , וקל היה להבעירם. ובהיכל ניצבים פיגומים של מבנה סמלי כזה. כאן מובאת דמותו של "המתמיד"( של ח.נ ביאליק), העוני המחפיר, החיים מהיד אל הפה, המצוקה הכללית, בצד המקורבים לאצולה. התקופה הבאה היא תקופת הפיצול המדיני כאשר הארץ מחולקת בין ממלכות פרוסיה, אוסטריה ורוסיה. זה גם עידן התיעוש, בראש וראשונה של תעשיית הטקסטיל שמרכזה בעיר לודז', תעשיה שבה שלטו היהודים וזאת פרנסה את בתי מלאכה היהודיים בטבעת העיירות סביב לודז'. כאן מובאים המנהגים היהודיים שרווחו במאות ה ה-19 ,וה-20 .לאחר מלחמת העולם הראשונה וייסוד פולין כרפובליקה. הקמת תנועות פוליטיות וחברתיות. המסגרות התרבותיות השונות, האומנויות, העיתונות הענפה, החוגים הסלוניים, בתי הקפה, הקולנוע, האמנים, הסופרים המשוררים ביניהם גדול משוררי פולין בעת הזאת היהודי יוליאן טובים. במקביל מובאת האנטישמיות שהרימה ראש. מדור זה מוליך את המבקר אל 13 יישובים נבחרים במרחבי פולין, מגדיניה אשר על הים הבלטי ועד דרוהוביץ' עירו של ברונו שולץ. ואנו על סף מלחמת העולם השנייה והשואה.
כפי שניתן לצפות זאת היא גלריה רחבת היקף והיא מביאה לא רק את השואה אלא הסיפורים של עדים, מהם פולנים רבים אשר ראו כול זאת וגם של יהודים אשר סיפורם מתועד כמו גם העובדה שהם לא ידעו מה מצפה להם..
וכאן בא סיפור הגטאות , גאיות ההריגה ומחנות הריכוז.בלי לפסוח על היחס של פולנים רבים כלפי היהודים במצוקתם. יחס שנע בין שמחה לאד לבין אפתיה. אבל מצוינים בהבלטה אותם פולנים, פשוטי עם, שועים,ואנשי כמורה אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, ורבים מהם זכו לאות של חסידי אומות העולם. מספר הפולנים שזכו לתואר הזה על-ידי "יד ושם" הוא הגדול ביותר מבין כול המדינות תחת כיבוש. יותר מ-90% מיהודי פולין נרצחו בידי הנאצים, אבל חלק מן השרידים חשבו תחילה לחזור למקום מושביהם לפני המלחמה וכאן חיכה להם חורבן שני, הרס, רדיפות והרג מצד הפולנים עצמם. לבסוף רובם הגרו. מעט מאוד נשארו.וזה מתועד במוזיאון.
במדור האחרון שעוסק בעידן שלאחר המלחמה, העידן הקומוניסטי, חיי השרידים היהודים הוא קשה, ומהם שמתכחשים למוצאם. אבל עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989 החיים היהודיים, לפי המסכת של המוזיאון, החלו לקום לתחייה. אם למונח "תחייה" הכוונה היא למורשת היהודים בפולין - זה נכון. ה-ראייה - המוזיאון הגדול ביותר לתולדות יהודי פולין. אם מדובר בחיים של ממש - אין לזה בסיס. לכול היותר קומץ היהודים שנשאר בפולין ושומר על המורשת היהודית, הוא עוד מדור במוזיאון הזה. קהילה זאת קבורה במקום ולא תקום עוד לעולם.
אפילוג - איפה מדינת היהודים כפי שציינתי, אנו סיירנו בהיכל ובאולמיו ובמרחבים שלו שרובם עדיין ריקים אם כי יש כבר התחלות. אבל ראינו את המצגת שללא ספק משקפת מה שיהיה, שכן החומרים והתיעוד מצויים. לאחר שאתה מסתובב בחלל הענק הזה ורואה את המצגת, התוצאה היא רטט, לא רק ליליד פולין כמוני אלא גם למלווי, משפחתי וחברתי שהיו אתי שנולדו בארץ . זה מצמרר.יצאת מן המאה ה-10 למאה ה-21 וכול הכרוך בזה, עידן חדש אשר בראשיתו ממשלת פולין מקימה אנדרטה , מהדהדת, מאירה, תלת מימד אור קולי מדהים - על הקהילה היהודית התוססת ביותר עד לשואה.הייתה ואיננה עוד.
רובם המכריע של שרידי הקהילה באו לארץ ישראל לפני העצמאות, במהלך המלחמה ומיד לאחריה. אם כך, טבעי היה שלישראל כמדינה יהודית אשר קלטה את השרידים, והשרידים הם אלה שסייעו להקמת המדינה ולביסוסה. - ישראל זאת תהיה לה חלק ונחלה באנדרטה מיוחדת זאת .התעניינתי במקום אבל הובטח לי שאקבל תשובה בדוא"ל וקיבלתי מן הגברת מרטה וורובל. מנהלת גיוס תרומות להקמת המוזיאון. הקמת המוזיאון תעלה בערך כרבע מיליארד דולרים. ראשיתו ביוזמה פרטית של המכון היהודי ההיסטורי ולאט לאט הוא זכה לשיתוף פעולה הדוק מצד משלת פולין, בראש וראשונה מצד מיניסטריון התרבות ועיריית ורשה וכן מצד גורמים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם.למטרת הממון הוקמה וועדה בינלאומית.בין התורמים משפחות וקרנות יהודיים וכן קרנות מגרמניה וממדינות אחרות. סה"כ התרומות הבינלאומיות כיסו 66% מן ההוצאה. תרומות מפולין הגיעו לכדי 31% והכנסה אחרת - 3%. קרן חדשה נוסדה לא מכבר בקנדה.
לאחר הסיור ביקשתי מדננקה ויזור, ממוצא יהודי, לבדוק אם ממשלת ישראל נמנית עם התורמים. היא הבטיחה לי לבדוק את הנתונים לגבי תרומה מישראל וזה מה שהיא כתבה: There were NO fundings from the Israeli Government. Not at all "אין שום תקומה מצד ממשלת ישראל. לחלוטין - לא" (ב-ל' גדולה). כמה חברות ישראליות שפועלות בפולין תרמו כ-50,000 זלוטי שהם בערך 15,000 דולר.
הנה. ממשלת מדינת היהודים אשר מצהירה השכם והערב שהיא היא אחראית לגורל היהודים בעולם שהיא מבקשת שכולם, ובעיקר הפלשתינים יכירו בה כמדינה יהודית כתנאי בל יעבור לשיחות מדיניות. היא .היא זאת שקלטה את רובם המכריע של השרידים מפולין. היא שקבלה במישרין ובעקיפין עשרות מיליארדים במישרין ובעקיפין בשילומים ובפיצויים. היא שמקפחת ומבזה את ניצולי השואה. ישראל זאת לא מצאה מינימום של גדלות נפש ופתיחת הכיס, כדי לתרום לאותה מצבה יהודית אדירה.ולו סכום סמלי יחסית. מה הם בהשוואה לגרעון של 43 מיליארד שקל . הייתה פעם בארץ התאחדות עולי פולין, הגדולה מסוגה. המשרדים שלה היו ברחוב דיזנגוף. היא פונתה משם, ורבים מחבריה פונו אף הם- לעולם הבא. מה שנותר הוא מטה ומחשב בביתה של יו"ר השרידים של יהודי פולין, לילי הבר, דור שני. לשלוח את הנשיא יליד פולין לחנוכת המוזיאון - זה כמובן. משהו כאותה בדיחה יהודית פולנית ידועה שקצין פולני יהודי בכיר שהה באכסניה, נהנה מכול טוב ולן בחדר המפואר ביותר. בצאתו שאלה אותו בעלת האכסניה: אדוני הפולקובניק: מה עם הכסף? על כך השיב: כסף לא אקח אבל כוס תה ברצון אשתה.
ככלות הכול אנו אימצנו את לוחמי גטו וורשה, אשר הוסיפו לאתוס הציוני לאומי והכתירו בו את יום הזיכרון לשואה בתוספת - "גבורה". ומה עוד תבקשי מאתנו ממשלת וורשה. הרי אנו ביחסים מצוינים. מוכרים לכם ציוד ביטחוני, ציוד רפואי, ציוד תקשורת, מכונות ועוד, בהיקף של 250 מיליון דולר (בשנת 2011 עליה של 11% לעומת שנה קודם לכן - ע"פ מכון היצוא) והיחסים בינינו משגשגים. אנו לא מבקשים מכם שתחזירו את המיליארדים שווי הנדל"ן היהודי. וחוץ מזה אנו בעצמנו, בגנים שלנו- פושטי יד, ועם ביסוס הריבונות היהודית - גם פושטי כיס. לכך אני יכול להוסיף גם פושטי רגל מוסרית וערכית כללית .זאת בצרוף בושה וכלימה שלי כאזרח המדינה שנולד בפולין..
ולקינוח - קומפוט במקום אין עדיין מסעדה. אני משער שאם תהיינה מסעדות, אחת מהן לפחות תגיש את המאכלים שאופייניים כול כך למטבח היהודי הפולני: בורשט (מרק סלק) צלול כיין בורדו עם קרעפלך(כיסנים), מרק עוף זהב עם קניידלעך, ברווז בתנור כשבישבנו בקבוק, כדי לשמור על הפיגורה, ראש דג קרפיון שמחזיק פרוסת גזר, גפילטע פיש, צימעס מגזר, מרק קרופניק(מגריסי פנינה), קאפושניאק -מכרוב כבוש, כבד קצוץ, רגל קרושה (גאלר) וקוגל מתוק בוכה( כהגדרת סבתי) , גריוועלאך (פצפוצי שומן אווזים) וכמובן - מלכת המטבח- הצ'ולנט ובלבו הקישקע .ולקינוח רסק תפוחי עץ - קומפוט. כול אותם מאכלים שמאכסים את נכדיי ומעלים בי גירה וזיכרונות.
וכאילו לפצות אותי על החסר הזה,עם שובי הייתי בבכורה של תיאטרון היידישפיל בהצגה "דיאלוגים מהקישקע".סיפורים ושירים על אותו חלק קולינארי, בלתי נפרד ממורשת יהודי פולין. נו וכוס תה חזק עם שתי קוביות סוכר: "פססססס איין מחָיֶיה...".