אורח-חיים בריא, שהוא משאת-נפשם של כולנו, מתנהל לא אחת על-פי מיתוסים שגויים, שבינם לבין המציאות אין, בעצם, ולא כלום. אלה פשוט תופסים את מקומן של אמיתות רפואיות ומשלים את מי שדבקים בהם כאילו היו תורה מסיני.
את המיתוסים האלה מזינות לא פחות ולא יותר מאמונות טפלות של "מותר" ו"אסור", שביסודן הן אופנות חולפות. היום הן כשרות ומחר הן פסולות. הצרה הגדולה היא שהן הופכות, מהר מאוד, לקודש-קודשים ולנכסים של צאן ברזל אצל קהל-מאמינים טוטלי שאומר אחריהן אמן.
דורות שלמים גדלו לאורן. הם האמינו, באמת ובתמים, ששתיית מים אחרי אכילת אבטיח או מלון, היא לא פחות מפסק-דין מוות. לאורך שנים לא העז איש לקרוא תיגר על המיתוס הזה כדי לא לסכן את חייו חלילה וחס. אלא שבסופו של דבר יצא, בכל זאת, המרצע מן השק. המיתוס הופרך בידי דור חדש של רופאים, שקבעו במפורש שאין שום פסול בשתיית מים אחרי אבטיח - פרי שמושתת בעצמו על המים.
הכל אגדות
טירוני שנות ה-50 וה-60 של המאה החולפת, גדלו על משמעת-מים עיוורת. טירון שנתפס לוגם ממימיה, בעת מסע מפרך, ללא אישור מפקדו - דינו היה קנס ואפילו מחבוש. ההנחה הרפואית של אותם הימים הייתה, ששתייה מרובה עלולה להזיק. רק בשנות ה-70 התהפכו היוצרות ומאז כל טירון שאיננו שותה - נענש.
מי מאיתנו איננו זוכר את נפלאות הגזר לשיפור ראייה; את הסוכר החום שעדיף על רעו הלבן; את הקפה המסוכן לבריאות, או את ההבחנה בין פלפל ירוק לפלפל כתום - לטובת האחרון? בסופו של דבר מסתבר שהכל אגדות.
ועדיין שולט בארץ המיתוס, לפיו תכשירי ההגנה מקרינת השמש מונעים, כביכול, את התפתחותו של סרטן העור; אלא שלא מינה ולא מקצתיה; אין בתכשירים האלה כל הגנה מהתפתחותה של המחלה הממארת, ממש כמו סיגריה עם פילטר, שאין בו כדי לסנן את הרעלים שבטבק.