1. אירופה בוערת. מזמן היא בוערת. כחצי מאה אחרי המלחמה הגדולה האחרונה, היא הולכת ונכבשת ללא קרב. המלחמה הנוראה החריבה את הרעיון הלאומי וחשפה את הדמוקרטיות המערביות לסכנות המאיימות על קיומן ללא יכולת עומק להתמודד איתן.
העילית האינטלקטואלית, שפעם החזיקה את החברות הללו, שוקדת כיום להרוס אותן. מערכות חשיבה משוכללות שועבדו לשיתוק יכולת הפעולה של חברות אלו להגן על עצמן. אירופה אינה יודעת כיצד להתמודד עם מיליוני מוסלמים שאינם רוצים להתערות בחברה המערבית, שאינם מקבלים את הקודים המערביים, וחלקם מצהיר בגלוי שהמטרה היא הכנעתה של אירופה.
שבדיה היא אולי המקרה המסקרן מכל, משום ששם הגיע הליברליזם המערבי לשיא בנכונותו לקבל מיליוני מהגרים (כמעט שני מיליון מבין פחות מעשרה מיליון), רובם מוסלמים. מערכות המשפט, התקשורת, מערכות הרווחה ועוד - התגייסו לעזור בקבלת האחר והשונה והנרדף. על-פי מהומות הדמים של השבועות האחרונים בשטוקהולם, עושה רושם שלשווא. בצרפת המצב גרוע הרבה יותר. פרברי הערים מתוארים כחביות נפץ.
2. ב-2005, בימי המהומות בצרפת, אמר הפילוסוף אלן פינקלקראוט בראיון ל
הארץ ש"בצרפת היו רוצים מאוד לצמצם את המהומות האלה למימד החברתי שלהן, לראות בהן מרד של צעירים מהפרברים נגד המצב, נגד האפליה שממנה הם סובלים, נגד האבטלה. הבעיה היא שרוב הצעירים האלה הם שחורים או ערבים, בעלי הזדהות מוסלמית. יש הרי בצרפת גם מהגרים אחרים שמצבם קשה - סינים, ויאטנמים, פורטוגזים - והם לא משתתפים במהומות. ברור אם כן שמדובר במרד בעל אופי אתנו-דתי".
הוא הוסיף שלראות בשנאה ובאלימות רק תגובה לגזענות הצרפתית, "זה להיות עיוור לשנאה רחבה יותר: השנאה למערב האשם בכל הפשעים". צרפת נחשפה לזה אז, שבדיה ולונדון עכשיו, או קודם. מי זוכר?
עריפת ראשו של החייל הבריטי באמצע הרחוב בלונדון גרמה לזעזוע, אבל מה יעשו? הרוצחים המירו דתם לאיסלאם לפני כמה שנים והטרנספורמציה הייתה מהירה. אסור לדבר על זה, פן תוקע כגזען. אגב, בעקבות הראיון, הותקף פינקלקראוט בידי השמאל הצרפתי ונאלץ לחזור בו מקביעותיו. הוא אף הצטרף ליוזמת ז'נבה. אולי זאת הסיבה שהבחנותיו הנכוחות נשמעות בגלוי מפיהם של אינטלקטואלים מועטים. לך תסתבך עם משטרת המחשבות.
אז אם בצרפת הסיבה אינה הבדלים דתיים, אתניים ולאומיים אלא רק חברתית, מה הסיבה לעריפת ראש החייל הבריטי? פרשנים בריטים הצביעו על מניע אפשרי: מעורבותה הצבאית של בריטניה במדינות מוסלמיות. אנחנו אשמים.
כל אישיות ציבורית - במדינה מערבית - המזהירה שלא מדובר במהומות על-רקע כלכלי בלבד אלא באיום קיומי, נתקלת בהתקפה של שומרי הסף ומואשמת בשנאת זרים, בקיצוניות, בגזענות ובאותות קין נוספים.
3. בשנות ה-80 פירסם העיתונאי והפילוסוף ז'אן פרנסואה רוול (Revel) את ספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות (או: מתחסלות)". רוול כיוון את דבריו למאבק שבין המערב למשטר הסובייטי, אבל דבריו יפים גם ביחס לטוטליטריות באשר היא, אפילו איסלאמית.
בפרפרזה על דברי רוול אפשר לומר כי העימות בין האיסלאם לבין המערב דומה למשחק כדורגל שבו אחת הקבוצות פוסלת עצמה מלעבור את קו מחצית המגרש, בעוד האחרת משחקת באופן חופשי ברחבת ה-16 של יריבתה. בעוד האיסלאם מתייחס ליריביו (גם אלה שאינם מסכנים אותו באופן אקטיבי) כאל מי שחותרים תחת קיומו, ולכן פועל להשמידם, מתייחס המערב לגורמים חתרנים המסכנים בפועל את עצם קיומו כאל יריבים שיש לו מחלוקת איתם, לא יותר.
ההבדל המהותי בין המערכות גורם לכך שדמוקרטיות מסוגלות, הרבה פחות ממשטרים טוטליטריים, להגן על עצמן מפני אויבים מבפנים. העניין הזה מנוצל עד תום בידי האיסלאם, הן ביחס להפצת הטרור הגלובלי והן ביחס לכיבוש הזוחל של ארצות המערב.
דמוקרטיות נוטות להתעלם מאיומים לקיומן, ואף להתכחש אליהם, משום שהן מסתייגות ובעצם לא רוצות לעשות מה שנדרש כדי להתמודד עם האיומים. במילים אחרות, דמוקרטיות אוהבות להרגיע את המצב, לא לעורר את השד מרבצו (למרות שהשד כבר מזמן התעורר ומאיים לבולען), על-פי רוב בכך שהן מצדיקות ומעודדות גורמים "מתונים" על פני גורמים "קיצוניים". מזכיר משהו?
4. בספטמבר 1938, נחתם הסכם מינכן במהלך ועידה שפייסה את גרמניה הנאצית והסגירה לידיה את חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. לאחריה חזר צ'מברליין ללונדון והכריז "שלום בזמננו". מיד לאחר ההסכם תיארה הדיפלומטיה הצרפתית את היטלר כלכוד בין גבלס והימלר ה"קיצוניים" לבין גרינג ה"מתון" - מוכרחים לחזק את השליט שלא ייפול לידי הקיצוניים. כך, ברדיפתן אחר שקט, הדמוקרטיות המערביות מאמינות - גם לאחר אינספור ויתורים שלא הביאו לשלום או לשקט - שאם נעשה מחווה נוספת, יירגע המצב, גם אם רק לכמה שנים.
דמוקרטיות נוטות לשכחה סלקטיבית ביחס להיסטוריה. "כפי שהדברים נראים כעת... רק כישלונות המערב, פשעיו וחולשותיו, ראויים להירשם בהיסטוריה". משום כך, עסוק חלק ניכר מההיסטוריונים במערב בתיעוד זוועות המערב בלבד. שוויון הנפש כלפי זוועות האיסלאם מעורר את הרושם שהמערב איבד לגמרי את אינסטינקט ההישרדות שלו.
אחד המנגנונים שאיפשרו את איבוד האינסטינקטים, הוא מה שרוול כינה "תעשיית האשמה". מערכת רחבה, מורכבת מאינטלקטואלים, מאנשי אקדמיה, תקשורת ועוד, המטפחת באופן חד-צדדי רעיונות של אשמה היסטורית. תרבות האשמה העצמית (של המערב) אינה מאפשרת להטיל אחריות על הצד השני, גם אל מול התהום הפעורה לרגליו. כל ניסיון להתנגד באופן אקטיבי לסכנות שהאיסלאם מציב בפני העולם החופשי כרוך בבלבול אינטלקטואלי עד כדי שיתוק.
במצב כזה, כל שנותר לעילית הרופסת באירופה הוא לעשות מה שעשתה לפני 75 שנה - לשתף פעולה עם הכוחות המסכנים אותה ולהקריב דמוקרטיה אחת על מזבח השלום המדומה. אתם מבינים מדוע המהומות באירופה אינן מעוררות את המערב אלא מחזקות את התקפותיו על ישראל?