אי שם בחודש מאי האחרון לשנה אזרחית זו 2013 הודעתי לזוגתי בהתרגשות, שקליף ריצ'ארד בה לארץ להופעה ואני מתעתד לרכוש לנו שני כרטיסים. תשכח מזה, השיבה זוגתי, בקשיחות לא אופיינית. הבנתי שהיא נשארת נאמנה למורשת אלביס. היא עדיין נותרה במחנה אלביס, בגדר ייהרג ובל יעבור. אלביס היה המלך אבל קליף הוא הנסיך שהאריך שנים, התנזר "ממזיקים" כגון סמים, נשים וממריצים בצבעים שונים. כדרכו של נסיך, על-פי האגדות, נשאר צעיר לנצח על-מנת להנעים לעולם מקולו הצלול, למעלה משנות יובל.
קליף מעולם לא קרא תיגר על מלכותו של מלך הרוקנ'רול מטופלו שבמיסיסיפי. להפך הוא תמיד קד קידה לבכיר ממנו. אנו הפרובינציאלים הקמנו מחנות, של מעריצי זה ומעריצי האחר מנגד. קליף ויתר מראש על התחרות. הוא בסך-הכל ביקש לחקות את המלך באוזני הציבור הבריטי ואם אפשר גם לנגוס מעט מהפופולריות של אלביס בחלקים מיבשת אירופה. קליף חוזר ואומר בפני כל מראיין כי בארה"ב הוא אנונימי. ואף אם איזה גברת עטורת עקבים כדבריו, מזהה אותו באיזו מסעדה נידחת בארה"ב מדובר כנראה בתיירת בריטית.
קליף בהופעה, זו תופעה. מקפץ בקלילות חרף היותו בן 73 וגורם לצופים במיטב שנותיהם להזיע. היה מרתק לחזות במעריצים בני גילו המטפסים לאיטם במעלה מדרגות היכל נוקיה חלקם נעזרים במקל הליכה, כדי לצפות בו, כדי לצפות בנעורים שהותירו מאחור. קליף לדידם הוא בבואה וירטואלית שלעולם לא יחדרו לתוכה כדי לצפות בעצמם. היה משהו באלה שבאו לצפות בפלא האנושי, שהזכיר את ארץ ישראל הישנה והטובה שכולנו עורגים לה. קהל ממושמע, שקט, מוחא כף בהתלהבות אך בנימוס, גם כשקליף השמיע כמה שירים אנונימיים. ונודה על האמת הרי הקהל בני הששים שבעים ושמונים בא לשמוע את השירים הישנים של קליף ששר בזמנו עם האנק מרווין הממושקף, הגיטריסט הוירטואוז של להקת הצלליות האלמותית. אגב קליף הבטיח שהנה בפתח איחוד מחודש שלו עם הצלליות. קצת חמצן למעריצים המתבגרים.
יאמר כי קליף מימש רק חלק מהציפייה של מעריציו, בהשמיעו להיטים ישנים במשורה. המחרוזת בסיום הקצבית והאנרגטית של שיריו הישנים הותירה טעם של עוד. אולי כאשר קליף יחזור לנוקיה עם הצלליות.
אנו זקוקים לקליף כל כמה שנים כמעין מרענן. לאומן בסדר גודל כזה שמדבר בגובה העיניים, שמפרגן למראיין שיכול להיות בנו ומתנצל בפניו, שהוא קליף ריצ'ארד הגדול, גוזל מזמנו של אותו זב חוטם, שמשתף פעולה עם חקיין של אלביס במסעדת דגים, שמדבר לקהל לפני כל שיר ומסביר לאן פני השיר מועדות. בקיצור לנימוס ולהדר הבריטי.
תהיתי בדרכי הבית מההופעה, היתכן כי אלביס שזוגתי כל כך התעקשה בעטיו לא לצפות בהופעה, התגנב חרש לביתי להודות לה על נאמנותה בארבע עיניים. במחשבה שניה, הרי המלכים נופלים על חרבם בטרם עת ואילו הנסיכים נותרים לנצח. אז כמאמר בני התשחורת שמעולם לא שמעו על קליף, אין מצב!