החלטת המחבר לאפשר לכולנו סוף סוף לקרוא את מה שהוא מכנה "דרמה פסיכולוגית ומסע רוחני (שלא לבעלי עצבים חלשים)" אינה מקרית. ועוד פחות מקרית היא החלטתו להקדיש אותה לזכרם של הוריו ניצולי ההשמדה באירופה, ולזכרם של חברים שלא הצליחו להינצל מניסיון ההשמדה ביום כיפור לפני 40 שנה בדיוק. מובאים כאן את שני הפרקים הראשונים של היצירה, שתעלה בקרוב לרשת בנוסחה הסופי.
אודות כרטיס לעולם אחר
מבעד לערפול חושים מפקד הפלוגה יקי ממלמל: "מרסל, מרסל..."
פני חברו, מפקד המחלקה מרסל, שלוות ורגועות מביטות בו ללא אומר וללא ניע מהסיפון.
פצצת תאורה משוגרת מדי פעם, נפתחת בקול נקישה חרישית אי שם בשמים החיוורים, ומאירה את הכלים הפגועים. לרגע נגלים ההרוגים הפזורים בשטח, וגם חלקים מפנים נגמ"ש, על הגופות המוטלות בו. בתוכו שוכב נשען לדופן, בסמוך למכשירי הקשר, סרן על-פי דרגות השדה שעל כתפיו. זהו יקי הפצוע, מפקד הכוח המושמד.
הנסיונות לקרוא בשם חברו, המביט בו ללא הרף, נותרים ללא מענה.
"מרסל, מרסל..." הוא חוזר מדי פעם.
גם הפעם ללא תגובה.
ראשו הכרות של חברו, מפקד המחלקה מרסל, מוטל בסיפון, כשגופו מוטל לצדו, עם גופות נוספות בבטן הנגמ"ש.
שרידי פלוגת יקי המושמדת פזורים על פני הדיונות הנמוכות של תעלת סואץ, בין הכלים המצריים הפגועים, לעתים תותח משיק לתותח, חלקם בוערים חלקם עשנים, לא רחוק מהמעוז אליו חשו. פה ושם מחוץ לשלדי הטנקים מוטלים לוחמים, חלקם מפויחים.
רק שנים ספורות קודם לכן, בשנת לימודיו האחרונה בתיכון, כאשר העלה התלמיד יקי את המחזה שכתב - שבו הציג את הקאפו מאושוויץ כחייל במשוריין המכותר על-ידי ערבים בקרבות תש"ח - לא היה מעלה כלל בדעתו שיקלע למצב כה דומה. בוודאי שלא היה אפילו מדמה שיקלע לדילמות דומות לאלו של הקאפו, בעיות מהסוג של "רישיון להרוג"...
אומנם לימדו אותו בשיעורי ההיסטוריה והתנ"ך אודות אירועים מרים וקשים, וגם בשיעורי הספרות דיברו אודות ייסורי גיבורים כאודיסאוס, שנקלע למסע של תלאות וסבל ממושך, אך דבר לא יכול היה להכין אותו להתרחשויות שכאלה.
כאבו של יוליסס נראה כאגדה מיתולוגית מרוחקת. גם מנהגי היוונים הקדמונים, שלא היססו להטביע את יגונם ביין, קל וחומר את שמחתם, ונקלעו לפרשיות אהבים שנראו זרות ותלושות מרקמת החיים שבהם גדל, תרמו אף הם להעמקת הפער.
אפילו התייסרות גיבוריו של ג'יימס ג'ויס לא היוו הכנה מספקת למצב שאליו נקלע, בודאי שלא בתי הזונות של דבלין.
בצבא הכינו אותו היטב להסתערות מטווח קצר, בינוני או ארוך, לטיפול בפצועים ולנקיטת כל האמצעים, גם אם פולשניים, להצלת חייהם. אך לא לימדו אותו כיצד לחדור לתוך נשמתו שלו, כדי לעצור את הדימום שמאיים לרוקן אותו ולהמיתו מבפנים.
לא הועילה גם הספרות הצבאית, שקרא לא מעט בזמנו הפנוי, ואשר הפליאה לתאר ולנתח קרבות קשים, לפעמים נואשים, שאליהם נקלעו כוחותינו או צבאות זרים. ניתוחים אשר פירטו מהלכים וניסו לדקדק בכל קוצו של יוד גם אם ללא הועיל. דיוק שכזה, במיוחד מהסוג הטרחני, זכה בפיו לכינוי "תיאורי וופלה", כפי שהיה מתלוצץ עם חברו מרסל. לדעתו, מנסים אותם מחברים פסקניים לשוות אמינות ותוקף לגרסתם על-ידי עומס מתיש של פרטים עד לרמת כמויות החימוש והדלק, תיעוד שכמעט מגולל בפני הקורא את מלאי הוופלים ובקבוקי הגזוז שעמד לרשות כל כוח...
גם לא עזר מעט החינוך הדתי שקיבל מהוריו ומוריו. הלא בבית הכנסת שאליו היה הולך מדי יום כיפור, מועד שעליו היה משתדל להקפיד, אמרה התפילה: "מי יחיה ומי ימות... מי במים ומי באש...". אך לא עליו הוטל לגזור דינם של אנשים, הלא אלוהים עושה זאת!...
ואפילו בנועזת שבהצגות שראה על הבימות או חזה ברוחו, כדי לכתוב ולהעלות בעתיד, לא דמיין לעצמו את תפקידו של אלוהים... קשה להאמין שמישהו ממוריו או מדריכיו יכול היה לספק תשובות ראויות למצבים שאליהם נקלע, ובוודאי שלא לגאול אותו מייסורי הנפש שטלטלו אותו בעוצמה שרק הלכה והתגברה מרגע שהיכתה בו התובנה.
מצבו דרש חילוץ מסוג אחר.
הקרב הוכרע לקראת חצות, כאשר רוב הכלים בפלוגת השריון של יקי נפגעו. זמן קצר קודם נפתחה האש ממארב ערוך היטב אשר צפה את בואם ונערך לקראתם. שאר הכוח נפגע בעת ניסיונות החילוץ לאחור. שעה קלה לאחר מכן נדמו קולות הירי ונהמות המנועים. בזמן שהלילה הלך וגווע, דעכו גם פיצוצי התחמושת, אנחות הפצועים ובעירת הדלקים. בדמדומי השחר הראשונים כבר שרר שקט מוחלט.
מבעד לדממה, אילו היה נקלע מישהו למקום, היה שומע את צלילי Paint it Black - Rolling Stones. השיר נשמע בבירור, בכך לא היה ספק. אומנם בצליל מעט מתכתי ולא באיכות של מערכות שמע סטריאופוניות, שהחלו להיכנס לבתים באותה תקופה, ובוודאי שלא בעוצמה שנוגנו במועדונים, בהם צליל הבאס לבדו הרעיד את הסרעפת. אך הסביבה לא נראתה כדיסקוטק כלל, ודבר באווירת אותו שחר לא דמה לבמת ריקוד, פרט לעשן ומראה הערפילים אולי. קולו של קריין גבר לרגע על עוצמת המנגינה, בעת שהודיע על שם השיר "צבע זאת שחור" - הנוהג שרווח ברדיו היה לתרגם שמות שירים ולהקות לעברית - של "האבנים המתגלגלות" המושמע בתחנת
גלי צה"ל, שידורי צבא ההגנה לישראל, לחיילים באשר הם. עוצמת המוזיקה עולה ככל שמתקרבים לאחד הכלים, נגמ"ש פיקוד ישראלי, אשר קרוע בצידו האחורי. על-פי רחשי הקשר ברקע מסתבר כי הצלילים בוקעים מרמקול מכשיר קשר צבאי.
הרמפה, הדופן הנפתחת ונסגרת בחלקו האחורי, נתלשה מעוצמת הדף הפגיעה, ומונחת בצידו.
עיניו של המ"פ יקי נעצמות ונפקחות לסירוגין. לפרקים עוצמת סגירתן יוצרת קמטי מאמץ בצידיהם, כאילו משהו טורד את מנוחתו מבעד לדמדומי ההכרה. גם ידו אינה שוקטת, לפעמים רפויה ולעתים מתכווצת ולופתת את הברך. לפתע היא נשלחת אל עבר מכשיר הקשר ומסובבת את חוגת התדרים עד למעצור. המוזיקה דוממת באחת, וקולות מפקדים נשמעים בקשר.
אודות מפגשים מן הסוג ההזוי
גם ברגעים בהם חוזרת הכרתו, מתקשה יקי להחליט באם הדיונה שמולו מופיעה ונמוגה בגלל אידי השחר העוטפים אותה וגולשים במורדותיה, תאורת פצצת המרגמה שכבתה, או החולשה התוקפת אותו מערפלת את חושיו. הזיה, דמיון ומציאות מתמזגים בפסיפס מוזר, נעים ומציק לחלופין.
מבעד לטשטוש, יקי יודע שאיבד את תחושת הזמן, וגם את הביטחון בסדר הכרונולוגי של המראות והאירועים.
הוא כבר כמעט נואש מניסיונו לקרוא לחברו, שהיה עבורו כאח צעיר, מפקד המחלקה מרסל, שנותר דומם ללא מענה.
"ששש... אל תפריע לו, הוא ישן...", מסביר אביו, שנגלה לרגע וממשיך לפסוע לעבר מרפסת ביתם הצופה אל הדיונות, אוחז כוס קפה של בוקר שבת בידו ועיתון מקופל תחת זרועו.
יקי מבחין גם בדמות מוכרת, השרועה בתוך הנגמ"ש. הדמות מוכרת ביותר... כן, זה הוא! יקי עצמו. מין תחושה מוזרה, כאילו צופה בעצמו במין סרט המצולם ממעוף ציפור שמרחפת וחגה מעט מעליו, לא הרחק. תחושת הריחוף המוזרה מתחלפת בסקרנות. "בעצם די נעים" חולפת המחשבה בראשו.
אביו נעלם מאחורי דלת הגזוזטרה, ושוב צץ מראה הפנים שאינם נותנים לו מנוח ומופיעים ללא הרף: מילואימניק מבוגר מאנשי המוצב, הנופל על ברכיו ותופס את ראשו בשתי ידיו, בעודם הולכים ומתרחקים ממנו ודוהרים למשימתם במוצב הבא. הבעת פניו תדהמה מהולה פחד, בדומה לנשקף מציור בשם "הצעקה" של צייר נורבגי, שראה פעם באחת האנציקלופדיות שבבית. את שם הצייר, אדוארד מונק, שכח במהרה, אך הבעתן המטלטלת של פני האיש נותרה צרובה בזיכרון.
לפעמים לא בטוח היה אם לחייל היו פנים משלו, או שהיו אלה הפנים מן הציור... או אולי פניו של האיש ההוא... מתקופת ילדותו המוקדמת, שנחרטו בזיכרונו, זה שנהדף בכוח על-ידי אביו ברחוב אלנבי בתל אביב, ונפל על ברכיו... בדיוק כמו המילואימניק ההוא במוצב.
אחר כך נעלמו, ופניה של חברתו נגלו, ראשה נשען על ידה, בעודה שכובה בחול כשלגופה הביקיני, מראה שהיה מרבה להיזכר בו מאז חופשתם האחרונה בים סוף. גם כאן הדיונה מופיעה ברקע. היא מחייכת בעודו לוטש עיניים אל גופה, ובוחן אותו לפרטי הפרטים, ושלא כהרגלה לא העירה לו על כך ולו בחצי מילה... הרגשת מתיקות מסוימת החלה להתפשט בגופו ולהרפות את שרירי פניו המכווצים, אך הרגשת הנעימות שהחל לחוש חלפה חיש, מהר מדי למרבה האכזבה, שהחלה להתגבש לכעס עם התבהרות מראה טורדני.
מבעד לטשטוש הולכת ומתבררת דמות שנראית מוכרת מהיכן שהוא. גבר גבוה בשנות השלושים לחייו, לבוש בבגדי מחנות הריכוז המפוספסים, ראשו קרח ובעל תווי פנים מוארכים וברורים, אך חסרי הבעה כפני שחקן פוקר.
ספק מזהה אותו, קצת נרגז מההפרעה הפתאומית לחוויה הנעימה שנגוזה, וייתכן אף שקצת מבוהל מהמחשבה שאולי כבר "הגיע לשמים", יקי חש עצמו צועק: "מי אתה? מה אתה עושה כאן?".
האיש כאילו אדיש לחלוטין לרוגז, מגיב בשלווה, וכהרגלו עונה בשאלה נגדית: "אתה לא מכיר אותי? אני פרוכטנבאום, הקאפו פרוכטנבאום, כך קראת למחזה שכתבת עלי. כבר שכחת?".
"לא, לא שכחתי, איך אפשר לשכוח אותך.. אתה מת, מה זה אומר שאני רואה אותך? הגעתי לשמיים"?' שואל יקי.
"להגיע לשמיים...", שפתו התחתונה של הקאפו מתקשתת בעווית בוז מסוים אך די מופגן, "מצאת לך על מה לדבר? חוששני שזה לא נושא לשיחה עם קומוניסט ואתיאיסט...".
יקי: "מה אתה עושה כאן? מי צריך אותך? כאילו אין מספיק בעיות כרגע, בלעדיך".
"סליחה אדון צעיר, לגמרי שכחת? אני לא נדחפתי לחייך ביוזמתי. המצב הפוך לחלוטין: אתה דחפת אותי לראשך. לא שקטת עד שכתבת עלי מחזה שלם...", מגיב הקאפו, בעודו ממשיך להציג שאלות נגדיות, טקטיקה שתמיד הייתה מסיעת לו בתמרוניו לרכוש שליטה בוויכוח כלשהו שלא החל על-פי רצונו ותוכניתו.
שניהם דוברי צרפתית. הקצין יקי מתבטא בה כשפת אם ובמבטא מושלם, גם אם באוצר מילים מוגבל משהו, אשר דיו לקיום היומי. לעומתו, הקאפו מתבטא בשפה גבוהה, כיאות לבוגר האוניברסיטה בפריז, אך במבטא זר וכבד, צליל מזרח אירופי הניכר לאוזן.
"שנה ארוכה ישבת וכתבת עלי מחזה", הוסיף הקאפו בהבעת קנטרנות מסוימת.
"לגמרי נכון", עונה יקי, "ואני עדיין מסוגל לראות בבירור את השיעור בכיתה... איך כל העניין יצא לדרך".
פלאש-בק מחזיר את מחשבתו לתמונת הכיתה בבית הספר. תלמיד התיכון יקי יושב בשיעור. ברקע דמות מורה קפדן, המדבר תוך שימוש בזרועותיו להדגשה בעת הצורך, גם כשהוא אוחז בידו ערימת דפי עבודות הבעה בכתב, שנקראו אז "חיבור".
הוא אינו שומע את המורה הקורא בשמו "יקי", כי אם את שירתה של הנערה ג'ינגליולה צ'ינקווטי, בעודו חולם בהקיץ, בשיר שהִרבו להשמיע ברדיו, בהיותה תגלית והפתעת סאן-רמו 64', וזאת בתמימות דעים על-פי כל העיתונים.
מכשיר הרדיו נכנס לא מכבר לביתם בדמות קופסה מלבניית גדולה עשויה עץ מהוקצע וחלק מצופה פוליטורה, שבחזיתו לוח זכוכית ועליו סקלת התדרים, וגם עינית ירוקה בעלות נימות ששינו את עוביין על-פי הדיוק בכיוון התדר. הוא ידע "לצלוף" בדיוק לתדר, בעוד שהוריו די מתקשים בכך ונדרשים לשירותיו הטובים, או נאלצים להקשיב בעת העדרו ליותר צפצופים ורחשי רקע משידורי תחנה...
היה משהו בשירתה של אותה זמרת, כפי הידוע נערה צעירה בגילו, שהצליח להרעיד את ליבו, כמו שעשתה להמוני מאזינים רבים אחרים, בכל פעם שהיה שומע אותה. הוא חש כך לא רק כשהאזין, כי אם די היה לו רק להיזכר בה שרה את "אינני בוגרת מספיק לאהבה".
לא לגמרי במקרה נזכר התלמיד יקי בשיר הרומנטי. לא רחוק ממנו יושבת נערת חלומותיו. עדיין לא הצליח למסד קשר, אך נדמה לו שההתעניינות הדדית, וסירוב עוד לא קיבל, על כל פנים. דחייה, כידוע, הינה חוויה קשה, שממנה רצוי להימנע, ושגורמת לחשוב פעמיים בטרם מציעים הצעות.
יקי מביט בנערה היושבת בשורת השולחנות הסמוכה אליו, ומנסה "להפשיט" אותה בעיניו מהתלבושת האחידה. המורה שאינו נוטה לשתף פעולה עם הזיות תלמידיו, בנסותו להדביק את קצב העברת החומר הנדרש, מפריע אותו מחלומותיו, בקראו "יקי", אך אינו נענה.
המורה חוזר על קריאתו "יקי", וחוזר עליה פעם שלישית ליתר ביטחון, אלא שזו הייתה מיותרת על-פי תגובת התלמיד, וארשת פניו החמורה של המורה מתרככת מעט בעת שהוא מסמן בבוהן זקורה את שביעות רצונו מכתיבתו.
יקי קם ולוקח ממנו את דף ה"חיבור" וזוכה לטפיחת עידוד קלה בכתפו.
"הנושא מעניין, כתוב טוב, וראוי לפיתוח. שווה מחשבה מצידך", מוסיף המורה.