נדמה שספר השירים הזה הוא אודָה ארוכה לכביש שֵש. רוצה לומר, לְמה שהוא מעורר. אודָה שמתחילה בשיר שמספרו א' ומסתיימת בשיר שמספרו קכג', מה שמזכיר ספר אחר, ידוע ועתיק הרבה יותר.
והכביש כמוהו, כמו גשר של עבר ושל עתיד, של יהודה ושל ישראל, של קודש ושל חול, של ירושלים ושל עמק יזרעאל ומה שביניהם. של ישובים יהודיים וישובים ערביים. של נוף פתוח ושל חומה, של ירק וגם יובש. כביש שחותך הכול ודוהר. והאיש הכותב יושב במכוניתו ומשהו מרחף בו כאשר מכונית ההונדה שלו חובקת אותו, שבלעדיה לא יכלו הנופים לחלוף באופן זה על פניו. והוא נוהג ומהגֵג כך, בעוד מכוניתו גומאת את הכביש.
הַכָּחָל וְהַשָּׂרָק מְאֹהָבִים עַד הָאָזְנַיִם
יֵשׁ שֶׁלֶף וְיֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָה וְחוֹחִית
בְּצֹמֶת מְגִידוֹ
חָרְבוֹת אֻרְווֹת הַקֵּיסָר שְׁלֹמֹה
כַּלָּנִיוֹת בֵּין אֵיקָלִיפְּטוּסִים
וְהַיּוֹגֵב בַּשַּׁעַר.
אֲנִי נָבִיא עַל הוּנְדָה סִיוִיק.
נֶהָג רוֹאֶה אֶת מָה שֶׁיִּהְיֶה
מַרְאַת הַמְּכוֹנִית מַרְאָה
אֶת מָה שֶׁהָיָה
("א", עמ' 5)
אכן האזור הצפוני מוריק, ובהגיעך למגידו נפרש מולך הירוק, כביש הסרגל מניח לך לצפות, והעבר צף אל התודעה, כל קילומטר יש בו זיכרון, הכחל והשׂרק של הנוף מזכירים תקופות קדומות, והלא כך התאפרו נשים אז, ואולי ריח קל שעולה באפו מזכיר את אורוותיו של המלך שלמה ובנהמת המנוע מדמה צהלת סוסים. וכל-כך מהר נסוג העבר מנקודת הראות של המכונית, נסוג תוך דקה או תוך שניות, כמו הזיכרון עצמו שאינו זקוק לזמן, נבלע במה שרואות עיניו של הנוהג. כך גם התחושה שיוצר קצב השירים של הספר, ברובם קצרים, במהירות נסיעה שהיא מין מרוץ מהעָבר אל ההווה, מרוץ מלא נושאים והשתנויות שמשוררנו מנצח עליהם בקופצנות ראויה לציון, מעניינת ולעתים, כרוחו הטובה, עם משב אויר קל שחודר דרך החלון, גם משעשעת במידה זו או אחרת.
עֲנָנִים עַל הָעֵמֶק.
חָלָב שָׁאַלְתִּי
נָתַתְּ לִי
אֶת עָטִין הַחֶרְמוֹן
בֵּין הַמּוֹרֶה לַתָּבוֹר.
אֵין אֹשֶׁר שֶׁלֹּא
יִהְיֶה כָּאן.
הַנֶּבֶט שֶׁאוֹמֵר זֹאת לָרוּחַ
יוֹדֵעַ לִצְחוֹק עִם הָאוֹר,
לַעֲשׂוֹת לוֹ עֵינַיִם יְרֻקּוֹת
כְּמוֹ שֶׁלָּךְ.
("יד", עמ' 18)
אל מי הוא נוסע והאם עיניה ירוקות? על גב הספר מסופר שהוא נוסע אל אחותו, שנותרה במקום לאחַר שהוא חזר בתשובה ועקר לירושלים. לפי כך ברור שדברים מתערבבים בתוכו, טעמי חייו מתבוללים, ונראה שהוא מיטיב ללקט את הטוב משני העולמות שהוא מכיר. צבעיו העשירים של האזור צובעים גם את תודעתו ואלגוריזם פורץ ממנו. חיים מוענקים לעשבים הירוקים, תחושות מוענקות למשחקי האור המתפשטים על מישור העמק.
מי שנוסע שם אכן חש איך נפתחות העיניים והאופק מתרחב וכך הוא מרגיש. והוא נוסע לתוך כל זה, בתחושה שכל קילומטר שנסוג לאחור פותח קילומטר אחר באופק וחש את אושר הבריאה היפה. וכבר עולה מול עיניו גוון עיניה של שארת בשרו שהוא נוסע אליה, כאשר הרחק בקצה הנוף מתנשא החרמון באיזו גאווה של אלוה.
בָּעֵמֶק - רֵיחַ חָלָב וּגְבִינָה
בִּירוּשָׁלַיִם - בָּשָׂר וּבְשׁוֹרָה
כָּאן רֵיחַ הַזֶּבֶל נִיחוֹחַ חָצִיר
שָׂם - זְרוֹעַ, קֵבָה, לְחָיַיִם...
בָּעֵמֶק - זְבוּבִים הַרְבֵּה.
בִּירוּשָׁלַיִם - עָשָׁן עוֹלֶה בְּקַו יָשָׁר
וְאַגָּדַת אֵין זְבוּב.
כָּאן אַנְדַּרְטָה.
שֵׁם שְׁנֵי קְבָרִים: הוֹרַי.
וַאֲנִי יֶלֶד "יָפֶה נוֹף"
מִתְבַּלְבֵּל
מַעֲדִיף נוֹף.
("לֹא", עמ' 35)
אכן, לא רק אל אחותו, אל חיק משפחתו, הוא נוסע. אל נעוריו הוא נוסע, אל זיכרונותיו, אל שורשיו, אל אותם הריחות שידע להריח, אל הנופים הירוקים הפתוחים שגמאו עיניו ואל הלחות הזכורה של העמק. כל נסיעה כזאת היא מסע לאורך שנות חיים, לאורך זיכרונות, כאשר כל קילומטר אומנם מרחיק אותו מדבר יקר אחד, אך מקרב אותו אל דבר יקר אחר, ומבלי למנוע ממנו את אפשרות השיבה, מביא אותו אל האהבה הישנה של הנוף שבתוכו בגר, והדרך היא דרך שחולפת לאורכה של תחושת היסטוריה וימים של קדם. אבל גם אל דמויות יקרות שכבר אינן וכבר חדלו מלהלך בשדות המושב שבו צמח והם קבורים בירושלים, אך בשׂומֶת חייהם ותחושת קיומם נותרו במקום המסוים ההוא.
בַּסִּדּוּר שֶׁל אִמִּי
כֶּתֶם דִּמְעָה שֶׁנִּסְפְּגָה.
כָּךְ נַעֲמָה מְסַפֶּרֶת.
אֲבָל בָּאַיְפוֹן, אַפְּלִיקַצְיָה שֶׁל
תְּפִלַּת עַרְבִית
וְהַדִּמְעָה הַנּוֹשֶׁרֶת
מִן הָעַפְעַף
אֵל מָסָךְ הַמַּגָּע
הוֹפֶכֶת עָלָיו לִזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת.
גַּם אִם מִשְׁתַּקְּפִים בָּהּ פָּנַי בִּירוּשָׁלַיִם
וּבָבוּאַת פָּנַי בָּעֵמֶק,
הִיא מִתְאַדָּה.
("מוֹ", עמ' 50)
אלוהים מצוי בדברים הקטנים, כבר אמרו, והינה כתם קטן של דמעה שנספגה בסידור התפילה של אמו מקים לעיניו את דמותה. הישות האפשרית הזאת בחפצים, במקומות, היא לא נתפסת ובלתי נדלית. כמו שריח מסוים וטעם מסוים יכולים להנכיח תמונות עבר ומקומות שידענו אותם. והמעבר מחיים לחיים מובן לו ומקובל עליו, הוא הווה בשני העולמות. אחותו היא משפחתו, היא גם אביו ואמו. הזיכרונות שלה הם גם הזיכרונות שלו, והוא נוסע כל הדרך מירושלים למושב בעמק יזרעאל כדי לחבור לזיכרונות המשותפים האלה. זה הדבר שמצניח דמעה מעינו על צג האייפון, שתפילת ערבית של העולם החדש מצויה וזמינה בו. כמו העולם החדש והמציאות החדשה שנכנסו לתוך ירושלים והוא מוצא שצריך לקבלם.
וַאֲנִי אוֹמֵר לָהּ: יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁאֵינָהּ עִיר צֶדֶק וְאֵינָהּ עִיר יוֹנִים
יָדַעְתִּי כִּי תִּהְיִי עוֹד כּוֹס מְנֻפֶּצֶת
נֶאֱנֶסֶת בִּשְׂפַת אָלֶף עַמִּים
(מתוך "צד", עמ' 101).
ואלו פכים קטנים שאהבתי: "הַיָּרֵחַ מְצַלְצֵל: צְאִי לְהַפְסָקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (עמ' 13). "הַשָּׁמַיִם עַל חֶבֶל כְּבִיסָה מַבִּיטִים מֵחֹר צִיצִית / כָּכָה זֶה בְּמֵאָה שֶׁעֵרִים" (עמ' 21). "בְּמוֹשָׁב בָּרָק וּדְבוֹרָה הָעֵמֶק הוּא גָּ'קוּזִי" (עמ' 31). "בְּתוֹךְ פְּסַנְתֵּר מְמֻכָּן שֶׁבְּתוֹכִי / עַל כָּל מֵיתָר חֲפָצִים שֶׁעָבְרוּ מִן הָעוֹלָם" (עמ' 53). "הָיִיתִי אֶחָד עִם הָאֲוִיר וְעִם הָאוֹר" (עמ' 79). "רָצִיתִי לְהַשְׁאִיר שִׁיר / לֹא עָפָר יְרוּשָׁלַיִם בְּהֵעָצֵם עֵינַיִם" (עמ' 104). "וְשִׁיר שֶׁל הָגָר מְצַלְצֵל מִתּוֹךְ חֲמַת מַיִם / מְהַדְהֵד בַּהַר" (עמ' 113).
פכים יפיפיים וכמעט מקריים. אך איני יכול שלא להעתיק לכאן את השיר הבא במלואו, על יופיו של הטבע, על פלאי היצירה, על התחושות המתגנבות בלב פנימה למקרא השורות. יש כאן הודיה ליפי הבריאה לצד מורא מהנוראוּת שבו, מגודל היצירה שבו, והוא חש כמו אותה איילה, תמימה פעוטה ומבוהלת לנוכח כל אלה, ולנוכח הר המוריה שמגמד את האדם שמביט בו מלמטה ומעורר בו מחשבות רחוקות, מהדהדות, היוליות.
אִם יֵדְעוּ הַמַּיִם אֶת יְפִי נְפיִלָתָם
אֶת טִבְעָם הַיָּפֶה הַשָּׁקוּף, הַהוֹלֵךְ תֶּמֶס
אֶת קִפְאוֹנָם בְּעַצְמוֹתַי בְּפִתְאֹם שֶׁל חֹרֶף,
אִם הַגָּהוֹת הַסְּתָו גַּם לַסְּתָו יְדוּעוֹת לוֹ
וְעַנְפֵי הָעֵצִים בְּלִי עָלִים, אִם יֵדְעוּ
אֶת נַאֲקַת הַפְּרִי שֶׁנִּקָּטֵף אוֹ נָשַׁר
אוֹ אִישּׁוֹנַי טָרַף הַמּוֹרֶה,
אִשּׁוֹנֵי עַרְפִלֵּי הַר הַמּוֹרֶה
מִשְׁתַּקֵּף בְּאִישּׁוֹנַי פַּחַד אַיָּלוֹת.
אִם יֵדְעוּ הַמֶּרְחַקִּים אֵיךְ לְאִבּוּד הָלַכְתִּי
אֵיךְ הָיִיתִי נִמְלַט וְכָתַבְתִּי. כָּתַבְתִּי.
(קיט", עמ' 126)
וכאילו התיאור הזה דבק בו, אמור לשזור בו רוגע גדול, בטחה גדולה. אבל זה נוטע בו גם תחושה של קטנות שמביאה אותו לחשוב, להרגיש, ולעקור לירושלים כדי להודות שם על כל אלה. לפי כך אסיים את רשימתי בשורות היפיפיות הבאות, שרוחן רוח של תפילה, כהודיה לאל גדול שברא טבע ונתן חיים, ושמילותיהן, לאחר הכל, נוסכות שלווה של מי שמצא את מקומו וחש בסופו של דבר מוגן ורגוע מתחת לרקיע:
גַּם צִפּוֹר שָׁכְנָה יָרֵחַ
וְנֶשֶׁר בְּהֶפְקֵר כּוֹכָבִים יִתֵּן צְוָחָה
וְרוּחִי סוֹכֶכֶת שָׁמֶיךְ
וְשָׁמֶיךְ סְבָכָה.
("קיח", עמ' 125)