אל צילומי ג'ף וול התוודעתי לראשונה בביקור בטורונטו. שם הוצגו בגלריה Ydessa ב1986 ובמוזיאון Art gallery of Ontario ב 1990. מראה צילומיו הענקיים שהם בעצם שקפים הנתונים בקופסאות אור - היה מדהים. היה זה חידוש שעד היום כמעט ואין צלמים שבחרו ללכת בנתיב זה. האמן דק הגזרה ובעל המראה הצעיר נולד ב-1945 (לא להאמין), ב-וונקובר, בה הוא מתגורר עד היום, כשהוא חולק את זמנו גם עם ברלין. יצירותיו הוצגו בגדולי המוזיאונים ברחבי העולם בתערוכות יחיד ורטרוספקטיבות. הציג בביאנלה בוונציה; כותב מאמרים וניחן בכושר ביטוי אינטלקטואלי להפליא.
בתערוכה מוצגים שלושה שלבים בסגנון עבודתו: שקפי הסיבכרום המוארים מאחור בניאון ונתונים בקופסאות האור, צילומי צבע, וצילומים בשחור לבן ענקיים גם הם, שהיו משאת נפשו מגיל צעיר, אך לצערו, בגלל חוסר אמצעים להיות בעל "חדר חושך", השאיר זאת לשלב מאוחר יותר בקריירה שלו. אך בכל עבודותיו ניכר כתב ידו האישי, שחוברים בו כמה אלמנטים החוזרים ונשנים מבחינה סגנונית ומהותית: הוא לעולם אינו מצלם ברגע בו הוא מתפעם ממראה מסוים או סיטואציה מרשימה. הוא מקבע את הזכרון במוחו, ורק כשהוא בפעולה, לאחר תכנונים ארוכי זמן, הוא משחזר, בלי להיצמד למקור, ובונה סצינה כמו סינמטוגרף: עם אנשים שאינם שחקנים, דבר שהיה בשימוש בקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי אך לא עוד - מה שעושה את צילומיו במובן מסוים ל"אנטי קולנוע”. חוסר הדיוק בשחזור מכוון למעשה להדגיש, שמה שאנו רואים זוהי התרשמותו האישית, ולא מה שבדיוק קרה. בזה הוא מתאחד עם הזרם האכספרסיבי והאימפרסיוניסטי של המודרניזם. בעוד הוא מכנה זאת "קרוב לתיעודי".
בנית המיזנסצינה, מזכירה את שיטתו של איבן אולברייט, הצייר הסוריאליסטי האמריקני, שמתוך ציוריו המפחידים והמצמררים עולה בדיוק ריאלסטי מדהים עולם הזוי ומאיים. כך אצל ג'ף וול, הכנת סידור הסט אותו הוא מצלם, ובחירת האנשים המשמשים אותו כמודלים - אורכת זמן רב, עד שהוא לוחץ על הקליק. בזה הוא יוצר הפוך מבימאי קולנוע נודעים, ומעביר לצופים את רגשותיו האישיים וזכרונו ממה שראו עיניו, פלוס הדברים שלמעשה אינם נראים בתמונה, אך דווקא משום העדרם, הרי מוחו של הצופה ממשיך בדימיונו את מה שיש בתמונה, וממשיך את החוויה גם מחוצה לה. כך הוא מעניק חומר למחשבה לאינטלקטואליים, ומחבר אותנו בזכרון הקולקטיבי לכל האמנים הגדולים בתולדות האמנות, שמצויים ברוחם בתוך הצילומים. הפיקטוריאליזם, הדמיון לפוטו-ריאליזם , הצילומים כאילו-בסגנון תיעודי המזכירים את ווקר אוונס - כולם רבדים בתוך עבודותיו. אך מה שמייחד אותו תמיד, הוא שאינו עובד ב"סדרות" כמו כל האמנים. הוא לא יוצר אימפרוביזציות של עצמו. ומכאן - העושר שביצירותיו. כך אפשר להתייחס לצילומו "בעקבות האדם הבלתי נראה"(מ-1999-2000), אותו תכנן ויצר במשך זמן רב. בו נראה אדם החבוי בחלל סגור, ללא חלון, מעין מערה, כשאת כל תקרתה וקירותיה חיפה בנורות חשמל. זוהי העבודה המורכבת ביותר מכולן בתכנון הסט שלה.
ביצירות אחרות הוא מתחבר ליצירות ספרותיות נודעות ולאנשי רוח נודעים. כך "בעקבות השלג" , צילום צבע מ-2000-2005, הקשור ליוקיו מישימה. וכך אפילו הומאז' לצייר היפני האגדי הוקוסאי מצוי בין היתר בצילומיו.
בשיחה עמו בביקורו לרגל התערוכה במוזיאון תל אביב, שאלתיו מה האלמנט הראשי המצוי בכל צילומיו, על מה הוא רוצה להצביע? והוא ענה "האלימות; הדחק והניכור". ואכן צילום "החדר ההרוס”, (לי הוא מזכיר את צילומי תוצאות ההוריקן בניו-אורלינס), מקורו דווקא בציור "מות סרדאנאפאלוס" של אז'ן דלקרואה מ 1827. במקום הגוויות של פלגשיו של המלך שציווה להרגן לאחר תבוסתו, ובמקום נחלי הדם שבציור, בחר וול לתאר רק תוצאות של אלימות, ללא האירוע עצמו. אותו אתה צריך לדמיין בעצמך. בכך הוא מדגיש את חשיבת העבודה בסטודיו, שמאידך משמש גם כחלל מופשט בזה שהרעיונות שבצילום ממשיכים להיות מוחשיים בראשו של הצופה. כמו בציור מופשט.
צילומו המרשים ביותר, בתערוכה במוזיאון ת"א הוא "הלילה" מ-2001. בציור הכמעט שחור כולו, העין קולטת תחילה כעין שלושה חלקים רוחביים בצילום, משהו כמו מבנה ציוריו של מרק רותקו. אפשר לחשוב שוול בחר לבטל כאן את הניראות לגמרי. אך לא. כי כשמתרכזים בצילום, החושך כמו מתפוגג, ולאט לאט מתחילים לזהות מרחב עירוני מתחת לגשר, את הדמויות שבצד השמאלי, את שלולית המים, ואת העצים והבית שברקע המרוחק. רישומם של צילומי השחור-לבן האפלוליים שלו, קסם לי יותר מכולם, באיזכורם את צילומי אז'ן אטגה מראשית המאה שעברה.
אפשר לכתוב על כל צילום שלו עבודה סמינריונית או דוקטורט. כדי לחסוך את זמן הקוראים, נדגיש רק את חשיבות המאמרים בספר המלווה את התערוכה, שהוא כשלעצמו נדבך חשוב ביותר וחלק בלתי נפרד ממנה. כל צילומיו מדברים אל הצופה, מקסימים בעושר הצבעוני, בנושאים המיוחדים כמו-תיעודיים, שלולא ידעתם, הייתם בטוחים שהם תוצאת סנאפ שוט.
חוויה בלתי רגילה, כה שונה מכל שאר תערוכות הצילום שבימינו הפכו לחלק המירבי בתצוגות הגלריות, ולקהל הישראלי - האפשרות להתחבר למה שקורה בעולם, מחוץ לסצינה האמנותית הקטנה שלנו. מומלץ בכייף.