מים הינם הנוזל האידיאלי לגופינו, המהווים כ-75% ממשקל גופנו הכולל. כמות המים בתאי המוח גדולה אף יותר ומגיעה לכדי 85%. למים בגופנו תפקיד מכריע בכל הקשור לדילול הדם לשם הקלת זרימתו בעורקים, המסת המזון והפצתו בתהליך חילוף החומרים.
הדם, המשתתף בריאקציות כימיות בגוף, נושא ומפיץ חומרים כימיים והורמונים בין תאי הגוף, מסייע בהתחדשות תאי הגוף ובוויסות חומו. כמו-כן, משמש ערוץ לסילוק פסולת ומלחים מהגוף בצורת שתן וזיעה. לאור ההפרשה המסיבית של מים מהגוף, חובה לפצות על אובדן המים באופן קבוע בתלות ברמת המאמץ הגופני בו שרוי הגוף.
ההמלצה היומית לצריכת מים בתנאים רגילים היא שמונה עד 12 כוסות ליום. במצבים של פעילות גופנית מוגברת או עומס חום, מומלץ להגדיל את כמויות המים.
כמו שתי טיפות מים?
אז זהו, שלא. המים נבדלים בהתאם לרכיביהם וניקיונם. ככל שכמות החנקן נמוכה יותר, המים נקיים יותר. ככל שתכולת הנתרן נמוכה יותר ותכולת המגנזיום והסידן גבוהה יותר, כך הערך התזונתי של המים גבוה יותר. מקורם של מים מינרליים בבארות שונים, בקרקע שונה, כך גם ההרכב שלהם שונה.
השוני מתבטא בתכולת מרכיבים שונים שהחשובים ביניהם הם ארבעה: מגנזיום, סידן, נתרן וחנקן. הרתחת המים הורגת את החיידקים בלבד, אך אינה משנה את הרכב המים מבחינת תכולה של מתכות כבדות, וחומרים נוספים המזיקים לגוף.
העדיפו מים או חליטות צמחים נטולות קפאין (וללא סוכר), על-פני כל שתייה אחרת לרבות מיצים טבעיים המסבים לגוף ערך קלורי. משקאות קלים מכילים סוכרים, חומרי טעם וריח וצבעי מאכל, מזיקים לגוף, ונחשבים ל"מזון נוזלי", שאינו תורם רבות לשיפור מצב הנוזלים בגוף. חלק מהמשקאות מכילים חומצה, ה"עוזרת" להתמודד עם כמויות הסוכר המצויות במשקה. בקולה, קפה, תה ואף בשוקו, כמו גם במשקאות אנרגיה מעוררים, יש קפאין, הגורם בין היתר להגברת פעילות הכליות, כך שבסופו של דבר, אנו מאבדים את רוב כמות הנוזלים ששתינו. על כן מומלץ להתרגל ולשתות מים.
נושא שתיית מים בזמן הארוחה, נדון רבות והדעות בנושא עדיין חלוקות. המתנגדים לדבר טוענים, כי שתיית מים בזמן הארוחה איננה בריאה לגוף וכי הזמן המומלץ לשתיית מים במקרה זה, הוא כחצי שעה לפחות, לפני הארוחה או כחצי שעה לפחות, לאחריה.
הדיון האם שתייה בזמן הארוחה מביאה עימה נזק או תועלת הוא עתיק יומין ונדון כבר לפני כ-1,000 שנה. הרמב"ם (רבי משה בן מימון) אשר בין שאר עיסוקיו היה רופא, חיבר ספרי רפואה בו טען כי: "שתיית המים קודם המאכל מזיק למאכל ולכבד" (הרמב"ם פרקי משה כרך ב') בשולחן ערוך מוסיפים גם "וגם בתוך אכילתו לא ישתה" מהיות כל ההתחלות העיכול היא בפה ע"י טחינת השיניים, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה" (קיצור שולחן ערוך לב, י"ג).
לפי הגישה הרפואית, קיים איסור ברור על שתיית מים בזמן הארוחה, מאחר שבזמן הארוחה מפריש האדם רוק בכמות המתאימה כדי לרסק את כמות המזון שאנו נוגסים. כל תוספת מים, גורמת למהילת הרוק במים ובכך להפחתת כמות האנזימים שברוק. דבר המשבש את תהליך עיכול המזון ועשויי לגרום לבעיות בעיכול. בכדי להימנע מבעיות במערכת העיכול, מוטב לשתות בסמיכות לארוחה ולא בזמן הארוחה עצמה.
הרפואה הסינית טוענת, כי הקיבה לא אוהבת להיות מלאה בנוזלים כשהיא עובדת, שתיית נוזלים בזמן האוכל עלולה לגרום להרגשת מלאות וכובד, בטן נפוחה, שיהוקים וגזים. עצם ההרגל של שתייה בזמן האוכל נוצר עקב ריבוי טעמים חזקים מדי במזון, שיוצר אצלנו הרגשה שצריך "למהול" את הטעם. תפריט מאוזן ימנע צורך זה.
הרפואה הטבעית גורסת אף היא, כי שתייה של נוזלים במהלך הארוחה, מדללת את מיצי העיכול בקיבה, ומקשה על תהליך העיכול וכי שתיית מים מקצרת את משך תחושת השובע, אך אם בכל זאת יש צורך לשתות, יש לעשות זאת בלגימות קטנות של מים, רצוי עם לימון.
כיום, טוענות הדיאטניות, כי האיסור לשתות מים בזמן הארוחה איננו נכון וכי זהו רק מיתוס. ייתכן שמקורו נובע מהרצון לא להתמלא מנוזלים בזמן האוכל ולאפשר אכילה מסודרת של מזון מוצק. הטענה כי השתייה מקשה על אנזימי העיכול להגיע למזון ולפרקו - איננה נכונה.
חשוב לזכור, כי בעת הגעת המזון לקיבה, הוא מתערבב עם חומצת הקיבה ושם עובר את הפירוק הראשוני, את האנזימים הוא פוגש רק לאחר מעבר למעי. עם זאת, שתייה בזמן האוכל, אינה מומלצת לאנשים הסובלים מצרבות, בחילות או הקאות וזאת כדי למנוע עומס ולחץ על הקיבה. אנשים כאלה, מומלץ שיקפידו על הפרדה של לפחות חצי שעה בין אוכל מוצק לשתייה, ואף יקפידו על ישיבה בזמן האוכל ולאחריו, על-מנת למנוע עלייה של האוכל מהקיבה לוושט.
שתיית קפה או תה שחור בזמן הארוחה, עלולה לפגום בספיגת הברזל בגוף, מומלץ לשתות את המשקאות עד שעה לפני הארוחה או כשעתיים לאחריה. באשר לכמויות ככל שיעלו הכמויות כך תפחת ספיגת הברזל.