איש אינו חושד שרוח ערב זו, המשייטת באגביות מחושבת בין מכוניות ועמודי חשמל, היא בעצם זמן בתחפושת. איש אינו חושד שהשכן האדיב ממול עובד למחייתו בסימומם, בהחלאתם ובנתיחתם של מאות בעלי חיים בחודש, כפי שסיפר לי בנועם עייף. הוא עושה זאת לטובת האנושות, כמובן, ולא לטובת האקזיט שחברת הביו-טק שלו שואפת אליו. איש אינו יכול לחשוד שניתן להבין את סרט הקולנוע 'רסיסי חיים' בכיכובו של ג'ק ניקולסון בגיל עשרים ומשהו.
ואמנם, לא הבנתי אז, בצפיית הבוסר, מדוע גיבור הסרט, פסנתרן מבטיח, בורח מִפְּלַצוּר הזהב של ייעודו לטובת חיי נוודות בין עבודות מזדמנות. מדוע הוא מעדיף להשחית את אצבעותיו, שהשֶגֶב עצמו דומע בהקשיבו להן, על ציוד כבד בשדה נפט - במקום לנגן בקונצרטים. לא תפשתי אז שהגיבור הבורח, רוברט, הוא מורד מהסוג הנואש והטהור ביותר: מורד לשם המרידה. זה שמוכן להפסיד את עולמו, עתידו וחיי נוחות באחוזה משפחתית יפה, ספוגה אהבה לאמנות אירופית - לטובת חרות מוחלטת. נדודים באמריקה ה'נמוכה' ללא מחויבות לאיש, אישה או אידיאל כלשהו. מין 'הֶיוֹת' מזוקק.
גם הומברט הומברט של נבוקוב שוטט במרחבי הריקנות של אמריקה - אך לא השליך מאחוריו את "התרבות הגבוהה", האירופית, אלא המשיך לייצג אותה גם כאשר קנה ללוליטה פפסי בתחנת דלק מאובקת. הומברט הומברט נשא בקרבו לפיד בוער של תשוקה פדופילית, בעוד שתשוקתו של גיבור 'רסיסי חיים' היא לא להתברג אל שום מבנה חברתי - נישואים, עבודה, יישוב. "כל ההתחלות מבשרות טוב, אחר כך זה תמיד מתקלקל", הוא מסביר לקתרין, אהובת אחיו, שעימה הוא רוקם אינטימיות אסורה. רק שכאן, היא זו שבורחת לפני שזה מתקלקל.
ב'רסיסי חיים', שהופק ב-1970, מפעמת רוח החופש האנטי-קונפורמיסטית של שנות ה-60 - אלא שהחופש ההיפי מהעשור הקודם מותמר כאן בחופש עגמומי, ריק מאידיאלים ומאהבה. "אפילו אהבה עצמית אין בך", מסבירה קתרין לגיבור מדוע לא תעזוב למענו את אחיו. היא מנסה לשכנעו לחזור לנגן, אך על רוברט השתלט כבר ניגון אחר - הַלְמוּת-פראותו של הניהיליזם.
"מעולם לא חשתי איתך בנוח", אומר רוברט לאביו - אך את האודיסיאה של הבן אל הכלום לא ניתן להסביר רק כמרד באב (בנטישת הבן אפשר לראות סובלימציה של רצח אב). אנו יכולים רק לבוז לאודיסיאה הזו אל הכלום או לקנא בה. אנו נָדִים לנדודים שהגיבור איווה לעצמו כגורל, אך גם חשים בריח החופש החריף והמשכר שגלום בהם, גם אם זהו חופש קודר למדי.
מינורי ככל שהוא נחשב, סרט זה מתפרץ לחנות החרסינה של המנטליות הבורגנית, העונדת על צווארה כבלים חברתיים ואת כבלי המוסר הנורמטיבי כעדיים של זהב. אצלנו, שיא המרד זה לנסוע לצימר בלי הסלולר.