גילה אלמגור היא אם הבית, הגבירה ובעלת העסק המשגשג בגרודנו, שבנה הבכור משתדך לכלה יפהפיה מעירה קטנה, ומתאהב בה ממה שנשקף מהצילום. ה"יחוס" המדובר של הכלה הוא סב-אמה, איזה מנחם מנדל. אך אבוי ואבוי למי שמשדך את ילדיו למשפחה נלוזה שכזו, שמקומה בביבים.. ולך תסמוך על השדכן. כל הטרגדיה, שזכתה להגדרתה מלפני מאה ועשרים שנה כ"המלך ליר היהודיה", חושפת פאן קשה וכאוב במסורת החרדית ביהדות. מסורת השידוכים, שמתקיימת עד היום, ובעטיה, חלק גדול מנישואי-השידוך - מסתיימים בגירושין. (וזאת - בגלל רצון השדכנים לעשות קופה לעצמם, וגורל הזיווג אינו כלל מענינם). נושא שמוזכר גם ב"שני קוני למל" ובמחזות אחרים מהתקופה.
אבל לא רק בגלל שידוכים נקרעות משפחות בהמשך חייהן. די שאשה כבודה וערכית כדוגמת מירלה אפרת, זוכה לחתן את בנה עם מפלצת כמו זו שבמחזה - כדי שלא יהיה צורך להגיע לגיהנום: הגיהינום כבר כאן. גילה עושה כאן מטעמים מהתפקיד, כאשה אצילה, דעתנית, שצלחה להקים את העסק שבעלה המנוח הותיר לה מרוסק מחובות, והתעשרה רק בזכות כשרונה. אם היא הופכת לנגד עינינו (ותחת בימויו הרגיש והחודר לנפש הדמות של חנן שניר), לוותרנית, המאפשרת לכלה המפלצתית לנגוס יותר ויותר באחוזתה, ברכושה, ובשליטתה על חיי שני בניה וכל הסובבים אותה - הרי לעומתה הילה פלדמן בדמות הכלה, היא המפלצת בהתגלמותה. ממש כלה אותנטית מהחיים, שרבות מהחמות "זוכות" לקבל כזו צאצקע למשפחה, יחד עם כל הערך המוסף...
קריקטורות של דמויות
חנן שניר, שכבר יצר בשיתוף עם גילה אלמגור הצגות בלתי נשכחות (קדיש לנעמי), שכולן מתאפיינות בחדירה לנפש הדמות ופרוקה לגורמים - עושה כרגיל את עבודתו המצוינת, שמתבטאת בהליך הנפשי שעוברת הגיבורה מירלה, וגורם לה להשתנות לעינינו, בהופעה המרטיטה את לב הצופים ומגיעה לשיאה לקראת סוף ההצגה. כך גם מפליאה במשחקה ועולה לרמות שטרם ידענו, סנדרה שדה בדמות מחלה, המשרתת והמטפלת בכל ענייניה של מירלה. זו שמירלה היא כל עולמה, והיא כמו חלק בלתי נפרד מהמשפחה, עוד יותר איכפתית כלפיה מהבנים הנהנתנים, המפונקים והאנוכיים (יואב דונט וניר זליחובסקי החביבים אך אנמיים מעט). משחקה של סנדרה מכמיר, מזוכך, עמוק מהלב והנפש, ומעמיד אותה בשורה הראשונה של נכסי "הבימה" יחד עם אלמגור.
יתר השחקנים הם מעין קריקטורות של דמויות היהודים מהעיירה, ללא כחל וסרק, פשוטים, גסים, נבערים, ותאבי ממון. דבר לא מעניין אותם, מלבד התאווה לכסף ולהשתלטות על נכסיה של מירלה. שלושת הכלייזמרים הנפלאים שנגינתם ושירתם שזורים לאורך ההצגה, מעבירים רטט בצופים, הן אודי פז בטובה, הן דניאל הופמן בכינור, והן אבישי פיש באקורדיון, בשירה פנומנלית שמזכירה את דויד דאור, וכן בתרגומו את המחזה מיידיש לעברית. כי המחזה במקור נכתב ביידיש עבור שחקנית יהודיה נודעת בברודוויי - קני ליפצין. כך גם שיחקה את מירלה השחקנית ענקית התיאטרון אסתר רוחל קמינסקה, כשבתה אידה, משחקת עימה בתור הנכד של מירלה בהצגה. אסתר קמינסקה קבורה בבית הקברות היהודי בוורשה, לצד כל ענקי הספרות, התיאטרון והרוח של יהדות פולין טרום תקופת השואה. ביקור שם מרטיט ומרגש, כשרואים את שמות כל ענקי התרבות היהודית מצויים בכפיפה אחת, וממלאים גאווה את ליבנו על נכסי הרוח שהורישו לנו.
בהבימה שיחקה לראשונה את מירלה ב-1939 חנה רובינא, האגדה, וב1986 ליא קניג ומרים זוהר התחלפו ביניהן בתפקידי מירלה ומחלה. הפקה שאי-אפשר לשכוח אותה הודות להן, אך גם הודות לשמואל רודנסקי כשלמון, מנהל העסקים של מירלה. התפאורה המושקעת והיפה של אלכסנדרה נרדי, והתלבושות העוד יותר מעוצבות ומושקעות שעיצבה סבטלנה ברגר לגילה אלמגור, מתמזגים היטב עם המוזיקה של אבישי פיש ונגינת הכלייזמרים ,ועם משחקו החינני של "הילד שלוימלה", ובסך-הכל, מחזה שחרג ממסורת המיוזיקל הידישאיים של סוף המאה ה-19, בהיותו דרמה עזה ונוקבת שכמעט כל אחד נתקל בבעיות שהיא מעלה - הפשטת ההורה (כאן זו האם) מרכושו ע"י הבנים והכלות הטובות, השלכתו מהבית וזריקתו לכלבים, סטייל "המלך ליר” של שייכספיר. גם הסוף הטוב לכאורה, אינו מכסה על המסר הנוקב, ותחושת ההזדהות עם הגיבורה, שהוגדה כ”דער יידישע קעניג ליר".