ואַת עָלִית עַל כֻּלָּנָה

כמו האישה התימנית בתימן, כך גם הרבנית קאפח, ספגה את המסורת מדורי דורות עוד מהיותה רכה בשנים. גם היא קמה מבעוד שחר והכינה את הצלוף, הזאלביה, הקלוב, הכובאנה לשבת ואח' חילקה "לחם מצווה", התפללה, שרה... ובזמנה הפנוי רקמה. היא לא סרה ממנהגה זה גם כשעלתה ארצה בשנת 1943 ארצה, ואחרי תקופת הסתגלות בתל אביב, קבעה ביתה בירושלים.

מורשת אימהות

את מעשה "המצווה" למדה מאמה הורתה. בתימן, הייתה משפחתה מהמעמד הגבוה. אביה סוחר, אמה עקרת בית, אחֵיה צורפים בכסף ובזהב. את צרכי הבית היו קונים פעם בשנה. המחסנים בבית היו מלאים עד אפס מקום במזון: "יד אלוהים מלאה", אמרה לי, "לכן היה לנו מה לחלק אני עוד זוכרת שהייתי קטנה, בת שלוש-ארבע, אימא הייתה תמיד אומרת לי, בקשר לעניים: 'אם תראי, בִּינְתִּי (בתי - בתימנית), או אם תשמעי אישה חולה, אישה עם הרבה ילדים, אישה זקנה... תגידי לי. ואם שמעתי על אישה חולה, או שילדה הרגע..., אז הייתי קוראת לחברה, לוקחת פח קמח, צרור כסף, כד חמאה, חבילת ביצים ועופות - שלוש או ארבע או חמש תרנגולות, לפי המצב. את התרנגולות היינו קושרים ברגליים, שלא יברחו... היינו הולכים ודופקים את הדלת ושמים בחדר המדרגות. אחר-כך היינו רצות הביתה, שלא יראו אותנו, שלא ידעו מאיזה בית נתנו, את מבינה?, היו מאוד מתביישים. ככה היינו עושים, מתן בסתר". "... תרנגולות, היינו נותנים שהן חיות, זה לא כמו פה. בתימן, לא קונים בשר מוכן לבישול, כי כל אחד שוחט איך שהוא רוצה. יש שוחטים, אבל כל אחד רוצה לשחוט אחרת, אז נותנים רק עוף חי, אף פעם לא נותנים שחוט. עושים מֶחַלַאל פִיל בַּיית". הרבנית קיבלה "מורשת אימהות", קיימה אותה ו"יצרה" כמעין עיגול המורכב מהרבנית, מצוַות הנתינה, הזולת וחזרה אליה... העשייה של הרבנית היא שלמה: יוצאת ממנה וחוזרת אליה. יש לה סיפוק רב מעבודתה, האנשים שהיא מסייע בידם מודים לה על סיועה, הם מחקים את מעשיה, אופים ומחלקים "לחם מצווה" (ומסייעים בדרכים נוספות) לזולתם, וכן הלאה... כל הדינמיקה הזאת גורמת לרבנית מוטיבציה להמשיך ביתר שֹאֵת פעילותה הברוכה ולהרחיב, על-ידי כך, את מעגל המתנדבים. זו הדרך בה היא נעה במעגל של בעלי מצוות, שהולך וגדל עם השנים. חלק לא מבוטל מהם, הופך מנצרך - למסייע לנצרכים ממנו ואף נותן דוגמה לבני ביתו ולסביבתו. מתימן, כאמור, מוטמעת ברבנית השעה, לפנות בוקר, לאפות את הלחם עם אמה. כל ימי השבוע היא אופה לפנות בוקר. אופה לאביה, לאחיה, ויותר מאוחר לבעלה, שיהיה להם לחם חם וטרי בבואם מבית הכנסת. וכאן בישראל, אין היא הולכת למכולת לקנות לחם טרי, לחמניות טריות... היא קמה מבעוד שחר, כפי שעשתה בתימן, מכינה ואופה להם את הלחם במו ידיה. עבודת הלישה קשה והרבנית, על-אף גילה, מתמידה בה. יש במלאכת הכנת הבצק ואפייתו, לא רק מימד גשמי - להשביע את הרעֵב, אלא יש בו גם מימד רוחני. שהרבנית אופה לחם ומחלקת אותו לעניים, במעשה הנתינה שלה, היא גם מעניקה מִידה של חסד, רחמים וחמלה. חלוקת "לחם מצווה" דומה ושונה בעת ובעונה מהכנת הבצק ואפייתו, כפי שהיה בתימן. שכן, עצם החלוקה אינה דבר מודרני ואופנתי. אין קוראים כאן בשכונות ירושלים, בערבי שבתות: "מצווה", "מצווה" ונשים יוצאות מחצרות הבתים ונותנות לשמשֵי בית הכנסת מהלחם שאפו, שיחלקום לעניי העיר. הזמנים חדשים, הזמירות חדשות, אך עבורה כמו הזמן עמד מִלֵכֵת, עבורה - זו דרך חיים! הרבנית היא אישה גדולה במצוות. כשהגיעה עם בעלה (מורי יוסף קאפח זצ"ל) וילדיה ארצה, סייעה לו בפרנסת המשפחה, פתחה בית מלאכה ובו העסיקה כ-50 רוקמות. בקיאותן במלאכת מחשבת של הרקמה המסורתית התימנית, עשתה לה כנפיים בכל היישוב ורבים נהרו לקנות את יצירותיהן, (כולל חנויות: "משכית", "ויצו" ואח' בארץ ובחו"ל). הרבנית הייתה "כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" (משלי לא, יד). היא ורוקמותיה היו יושבות על מזרנים, שעונות על-גבי כרים ומזמרות שעות ארוכות שירה בשלל הצבעים של רקמתן. העיסוק ביופי מילא את לבה של הרבנית, הפרנסה הייתה מצויה בשפע והחיים זרמו להם על מֵי מנוחות. הייתה אומרת לי הרבנית בחיוך: "תאמיני לי, שמחה, הרווחתי כל-כך הרבה כסף מהרקמה..., לא ידעתי איפה להניח את הכסף. היו לי ככה שטרות (וסימנה לי בתנועה על ידיים מלאות), היו לי המון דולרים, מרקים, פרנקים, לירות ומה לא. הייתי מכניסה חבילות חבילות כסף מתחת לסדינים בארון, מתחת למזרן, מתחת לשטיח, כבר לא היה לי מקום להניח את שטרות הכסף... ואז קרה המקרה...". מה גרם לרבנית לעזוב את כל השפע ולסגור את בית המלאכה המשגשג? איזה "מקרה" גרם לה לקום ב-04:00 לפנות בוקר, כל בוקר, להכין בצק (ארבעה עד שמונה קילו קמח, הכל לפי המצב והעניין), להכינו על-גבי מרחשת, מחבת, תנור ואח', לרוץ לביתו של זקן ערירי, זקנה חולה או לביתם הצנוע של משפחה ענייה ומרובת ילדים הגרים בשכונתה ואח', לפקוד את ביתם של עניים מכל העדות ולחלק "לחם מצווה", ורק אחר-כך לחזור עייפה לביתה ולהתחיל במלאכת יומה? התשובה לכל אלה היא מקרה אחד (שבעקבותיו באו רבים): "יום אחד, בצהריים", סיפרה לי הרבנית, "הלכתי בסמטה, בשכונה שלי. הלכתי הביתה לנוח קצת. כל יום היינו עובדות, כל הרוקמות, ובצהריים עושים הפסקה, אוכלים משהו, קצת נחים וממשיכים לעבוד. אז כמו שאני אומרת לך, הלכתי הביתה ופתאום אני שומעת צעקות מאיזה בית עם שתי קומות, צעקות של אישה זקנה: 'אני רעבה, אני רעבה...'. תאמיני לי, שמחה, נורא נבהלתי, אבל החלטתי לעלות למעלה, לקומה השנייה בבניין ולראות, מה קרה לזקנה שככה היא צועקת. דפקתי את הדלת ופתחתי אותה ומה אני רואה? מראה מזעזע: חדר קטן, מלוכלך ומוזנח, סמרטוטים זרוקים על הרצפה ובאמצע החדר, אישה זקנה, מסתובבת מסביב לשולחן, תולשת את השערות של הראש שלה, רגל אחת בנעל בית והרגל השנייה שלה יחפה. היא הייתה מסתכלת על התקרה וצועקת: 'אני רעבה...'. אמרתי לה: 'סבתה, למה אַת בוכה?' אמרה לי: 'אני בודדה יה בינתי (בתי), הילדים שלי עזבו אותי וכבר יומיים שלא אכלתי ואני חולה ורעבה...'. הייתה בוכה בוכה... רחמנות על הזקנה. אני לא אשכח את זה כל החיים שלי. מה עשיתי, הרגעתי אותה ואמרתי לה שעוד כמה דקות אבוא עם אוכל ושלא תבכה ושלא תדאג. השכבתי אותה במיטה ורצתי הביתה. בבית אספתי בגדים נקיים, חומרי ניקוי, מטאטא, סחבה, דלי, אוכל... מה לא, ורצתי בחזרה לזקנה, פחדתי עליה, מסכנה. באתי אליה הביתה והידיים שלי מלאות. בקושי סחבתי את הדברים, אבל הקב"ה נתן לי כוח. קודם כל נתתי לה לאכול. אחר-כך החלפתי לה את המצעים במיטה, רחצתי אותה יפה יפה, הייתה מלוכלכת ומסריחה, הלבשתי לה פיג'מה נקייה, השכבתי אותה במיטה. עכשיו, הייתה שבעה וכבר לא בכתה. אחר-כך התחלתי לנקות את הבית שלה. איזה לכלוך יה שמחה, לא ראית בחיים שלך דבר כזה. כל הזמן הייתה מסתכלת עליי בעיניים שלה ואומרת לי: 'איך באת אליי, איך אלוהים שלח אותך אליי? אַת כמו מלאך... כמו מלאך. כך הייתה אומרת ומברכת אותי כל הזמן ולא מאמינה שבאתי ורחצתי אותה ונתתי לה לאכול. תאמיני לי, שמחה, טיפלתי בה כל החיים שלה, מסכנה. לבסוף מתה. כשמתה, רחצתי את הגופה שלה ודאגתי לה שתיקבר כמו שצריך, בכבוד. שמחה, לא תאמיני, אבל כשראיתי אותה אמרתי בלב שלי: מה זה, יש כאלה אנשים בעולם? יש זקנים מוזנחים ורעבים ואני יושבת לי בחיים טובים מלאה כסף ונהנית מהחיים והם סובלים? בשום פנים ואופן אני לא אמשיך לחיות ככה, בזמן שאנשים חיים בדלות כזאת. וככה התחלתי להסתכל טוב טוב מסביבי, ראיתי בן אדם זקן, בודד, אפיתי לחם בבוקר והלכתי אליו, לבית, ונתתי לו. שמעתי על אישה חולה, גם לה הייתי מחלקת לחם ועוזרת לה ועוד משפחות של עניים עם ילדים כל-כך יפים, מוצלחים, אבל מסכנים שאין להם לחם לאכול. גם יש כלות עניות, ילדים שהגיעו לבר מצווה ואין מי שיעשה להם את החגיגה וברית מילה לתינוק של זוג עני..., מה אומר לך, שמחה, עולם מלא צער וסבל אני רואה. לבסוף החלטתי סופית, שאני סוגרת את העסק עם הרוקמות ואת כל החיים שלי אני נותנת לעניים. המשפחה שלי מאוד כעסה. אמרו: 'מה זה אַת סוגרת את הבית מלאכה, השתגעת? תעבדי וגם תתרמי. אפשר לעבוד וגם לעשות מצוות'. אבל אני ידעתי, שאי-אפשר לעשות בצורה טובה את שני הדברים ביחד. לאנשים כאלה צריך להקדיש הרבה זמן, הרבה אהבה, תשומת לב... הרבה כוחות... אי-אפשר לעשות חצי חצי. שיכעסו, העיקר אני מרגישה בלב שלי שעשיתי נכון. אַת רואה? יד אלוהים מלאה. תמיד הוא שולח לי עזרה מפה ומשם ואני מחלקת, ברוך השם". משעזבה הרבנית ברכה קאפח את בית הזקנה שצעקה: "אני רעבה", חשה, כי נפל דבר בחייה. היא הבינה ששפר עליה חלקה לחיות בשלווה וברווחה, אך באותה עת חיות בסביבתה נשמות אילמות, המתייסרות יום-יום, שעה-שעה בייסורי גוף ונפש, ואין עוזר. היא סגרה, כאמור, את בית המלאכה המשגשג, שלחה את רוקמותיה לבתיהן והמירה את מלאכת הרקמה היפה במעשי צדקה וסעד לזקנים, לחולים, לנכים ולעניים שמסביבה. למעשה, יכלה לעבוד בבית המלאכה ולהעסיק את הרוקמות, להרוויח כסף ולתרום לעניים. אך בצעדה זה, היה משהו חשוב יותר מכסף, דבר הגורם שמחה ועשייה חיובית, שפירותיה, קיום ערכי-יסוד של המסורת היהודית: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, 18) להיות מודל לחיקוי לסובבים אותה. במצווה שהיא עושה, היא למעשה טווה רשת של מתנדבים נוספים ומוסרת שדרים לכל עבר של "אהבת חינם" ושימת לב לחלש והכל באמצעות לחם המצווה. המעשה שלה לקום מבעוד שחר ולאפות לחם ולחלקו חם וטרי לעניים, יש בזה יותר מאשר חלוקת לחם גרידא, אלא יש בזה משום מידת החמלה, האהבה, הנתינה, שלא על-מנת לקבל פרס. ברמה המיידית, היא מחלקת לחם, להחיות את העני, להשביעו, אך מאידך-גיסא, האדם שקיבל ממנה את הפת העגולה חש, שמישהו בעולם שם לב אליו, מעניק לו לחם לשׂבוע אך גם תשומת לב ואהבה מהרבנית בכבודה ובעצמה, שהיא דמות מאוד מכובדת בקהילה. הרבנית לא באה לבית, נותנת את הפת הטרייה והולכת לדרכה. פת הלחם משמשת כ"מפתח" הפותח את דלת ביתם וסגור לבם של האנשים אותם היא מבקרת. היא מאתרת את הזקן, הזקנה, המשפחה הענייה, ששמעה על מצוקותיהם, באה לביתם ובידיה לחם טרי, מעשה ידיה. לבתים אלה היא לא באה עם לחם טרי שקנתה במכולת השכונתית, היא באה עם לחם שהיא עצמה הכינה, וזו מדרגה גבוהה יותר. אנשים מבינים, שאין היא באה לביתם מתוך סקרנות גרידא, לחטט בפצעיהם, הם מעריכים את המחווה שלה, את המאמצים שלה לקום מבעוד שחר כדי להכין את לחם המצווה, שלב אחר שלב, ואחר-כך, היא טורחת עד פתח ביתם בבוקר השכם, כדי לתת להם לחם שיש בו מן הסמליות, שיש בו מן ההקרבה, החום, האכפתיות והכוונה האמִתית לסייע. הרבנית יודעת בליבה, שהאנשים אולי דלים ועניים, אך בליבם הם אנשים גאים. יש רבים מהם, כמו בתימן, שלא יודו שהם עניים, שלא יצאו לבקש לחם (שהוא במקרה זה גם מזון), ולכן, כרבנית, היא מנצלת את מעמדה זה ובאה לביתם, גם כאשת רַב המטפלת בקהילתה. כדי להתקרב לאותם עניים שיש בהם מידה רבה של כבוד ולא לפגוע בהם, היא באה עם מִנְחה - לחם, שהיא הכינה. אנשים רואים אישה מבוגרת, הנוקשת על דלתם בימי קור, גשם, שלג ובימי חום, בימי חול ובערבי חגים... ואז, נפתחות בפניה דלתות הבתים ולבבות האנשים. אז ניתנת לה הזכות להיכנס, לסייע גם במצוקות האחרות הפוקדות את אותה משפחה. לרבנית, בין השאר, יש מחסן בגדים משומשים ("יד שנייה"). בבואי לשם, ראיתי נשים זקנות יושבות, בוררות את הבגדים לפי טיבם, לפי מידותיהם וכדומה. שאלתי את הרבנית: "מאיפה אַת משיגה את כל הנשים האלו?", ואז תפסה בידי והוציאה אותי מהמחסן לחצר ואמרה לי: "דברי בשקט, שמחה, שלא ישמעו אותך. הנשים האלה, חלק גדול מהם, הם הנשים של המשפחות העניות שאני מביאה להם לחם טרי כל בוקר. הם אמרו לי: 'תודה הרבנית על הלחם הטרי שאת מביאה לנו בוקר בוקר, אבל גם אנחנו רוצים לעשות משהו בהתנדבות', אז הבאתי אותם לכאן, שיעזרו, שעה-שעתיים..., כמה שהחבֵרה רוצה וככה, הם שומרים על הכבוד שלהם. לא רוצים רק לקחת, הם רוצים גם לתת. תאמיני לי, שמחה, נהייה פה 'מועדון חברות'. כמה אנחנו צוחקות ושרות תוך כדי עבודה. עבודה קשה, אבל זה ממש תענוג לעבוד כולנו ביחד". נראה, שבאמצעות חלוקת לחם המצווה, הרבנית מוסרת שדרים ובונה רשת מתנדבים וכך מוכיחה לכולם, שעשיית הטוב - משתלמת, כי "אף אחד לא יודע מה ילד יום". העזרה ההדדית עושה את שלה: הקהילה מתחזקת, היחס לעני, לזקן, לחולה, לנכה משתנה לטובה. כל אחד עושה כמיטב יכולתו למען הקהילה, ואז, בשעה-שעתיים שהאישה מתנדבת, היא מחזירה, כביכול, את כבודה האבוד ותורמת בדרך זו לקהילה. בשכונה, האישה המתנדבת מוערכת יותר על-ידי בני הקהילה ולא מוכרת בסביבתה כאוכלת לחם חינם. גם הרגשתה משתפרת. פעמיים בשבוע היא קמה בבוקר, מתרחצת, מתלבשת והולכת למחסן. לעיתים הרבנית נותנת למתנדבות בגדים, יד שנייה, להן, לבני ביתן ואז המוטיבציה עולה... כל זאת, בשל פת לחם טרייה וחמה בבוקר שהרבנית מביאה לביתן. בביקורה בבתי העניים, אומרת הרבנית מילים טובות, מרגיעות... משמשת להם אוזן קשבת, והרי: "דאגה בלב איש ישׂיחנה" (משלי יב, כה), ואכן, אנשים פותחים את סגור לבם בפניה ומספרים... וזה, כאמור, יותר מחלוקת לחם. זו כוונתה הנסתרת של הרבנית, לתת לחם מצווה, שאת הכנתו עשתה באהבה, בכוונה גדולה, הבאה גם כדי להשלים את המצווה. "לחם מצווה" כולל שתי מילים: לחם ומצווה. לחם - כדי לשׂבוע, להחיות את הגוף (הבשר - הלאחמה), ומצווה - הנולדת מאקט חלוקת הלחם, כדי להחיות את הנשמה, לרפא את דאגות הלב ודאגות היום יום של הנצרך. כשהייתה הרבנית נכנסת לבתים הייתה חוזרת לביתה, לעיתים, עם עיניים דומעות ומספרת לי: "שמחה, יום אחד שמעתי על זוג זקנים חולים, עריריים ועניים שבעניים. הכנתי בבוקר זלוף ולקחתי להם הביתה בבוקר השכם שהוא חם וטרי. באתי וראיתי שלא היה להם שום דבר בבית. לא מטבח, לא שירותים, לא פריז'ידר... מה אומר לך, עניים מרודים. כך הייתי נוהגת להביא להם זלוף טרי כל בוקר והם היו מברכים אותי מפה ועד סוף העולם... כל פעם הייתה אומרת לי הזקנה: 'רבנית, אני חולמת שיהיה לי מטבח, שגם אני אוכל לעשות לחם בתנור. מי יודע אם אזכה'. יום אחד, לא יודעת מה קרה, ונשרף להם כל הבית. המעט שהיה להם נשרף. מסכנים, לאיפה ילכו? לקחו אותם לבית-החולים לטפל בהם. החלטתי שאני חייבת להציל להם את הבית. אספתי אנשים מהשכונה: זה צבע, זה סייד, זה בנה להם מטבח חדש, שירותים ודאגתי שיהיה להם פריז'ידר במטבח, כמו שהאישה חלמה. כשחזרו מבית-החולים, לא האמינו למראה עיניים: הכל היה לבן, יפה, בית חלום. הזקנים כמעט התעלפו כשראו את הבית שלהם נקי, יש מטבח, יש שירותים, יש פריז'ידר. אגיד לך את האמת, שמחה, פחדתי שלא יקרה להם משהו מרוב שהתרגשו... כמה שמחו. לבסוף, אחרי שבכו והודו לי מאוד, אמרה האישה: 'עכשיו אני אכין לחם במטבח שלי ואחלק. מי יודע, אולי בזכות לחם המצווה שאחלק, תבוא לנו ברכה'. וככה היה. כל בוקר הייתה עושה לחם בַּעַגִ'ין, כמה חתיכות כל יום, ומחלקת אותם לשכנות שלה. גם לזוג הזקנים האלה דאגתי עד שמתו וגם להם דאגתי שיקברו אותם בכבוד. אַת רואה שמחה, לא פלא שאימא שלנו לימדה אותנו לחלק לחם ומזון לעניים. כשאת רואה דבר כזה, אין שמחה גדולה יותר. כל עוד אני עומדת על הרגליים שלי, אני אכין לעניים לחם טרי כל בוקר מקמח "נקי". רק שאלוהים ייתן לי כוח ובריאות". הרבנית, בחלוקת לחם המצווה, נותנת דוגמה וסמל לאחרים, הן לקטנים והן לגדולים. באמצעות הלחם היא שומרת על מסורת אבותיה ומעבירה אותה לדור הבא אחריה. נכדותיה ונכדיה מסייעים בידה יום-יום לומדים מעשיה וכן צבא המתנדבים הנמצא סביבה והולך לאורה - ואני אחת מהם. הרבנית מכינה לי כל יום שישי זלוף, קובנה וחילבה ואומרת לי: "שמחה, אַת יתומה עוד משהיית ילדה קטנה. תחשבי שאני האימא שלך. אני מתפללת בשבילך כל יום ליד המזוזה, שתהיה לך חכמה, בינה ודעת, שיהיה לך חן וחסד בעיני אלוהים ואדם ושתחזרי בתשובה". כשהיא אומרת "תחזרי בתשובה", היא צוחקת. כוונתה היא, שכבת של רב ומקובל, אחזיר עטרה ליושנה, אחזיר את הגלגל אחורה ואהיה דתייה כפי שהייתי בילדותי. גם כאן, היא מחלקת לי לחם לשבת, נושאת תפילה ומתפללת. הרבנית מבקשת באמצעות מתן לחם המצווה גם להחזיר בתשובה. לדעתה, יראת השם תורמת לעשיית מצוות ולאהבת הבריות. הרבה מעשי חסד ידועים בקרב אנשים שומרי מצוות והערבות ההדדית בחוגים אלה רבה ביותר, וזאת מכוחה של המסורת. באמצעות חלוקת הלחם, הרבנית מנסה להגדיל מידה זו של עזרה לזולת, וחזרה בתשובה היא אחת מהדרכים כדי לחזק את ההכרה של האכפתיות והחרדה לגורלו של החלש ממך בחברה, דבר שלא כל-כך "פופולרי" בחברה ההישגית בה אנו חיים כיום. אין היא כופה חזרה בתשובה. אין היא מתנה את עזרתה עם מקבל המצווה, בתנאי של חזרה בתשובה. אנשים רבים נוקשים על דלת ביתה שאינם דתיים כלל. באים לביתה אנשים מעדות שונות, גילים שונים, אנשים בריאים, חולים... לכולם היא מסייעת ועוזרת בנפש חפצה ובאותה מידה. מאז "מקרה הזקנה", למעלה מ-40 שנה, מכינה הרבנית, כאמור, עם עלות השחר, לחם לרעבים. לחם טרי העשוי מקמח חיטה "נקי", הטוב ביותר שידה משגת, עבור אותם עניים בהם היא מטפלת. "להם מגיע הטוב ביותר", הייתה אומרת לי, והבנתי את כוונתה. היא לא מכינה להם לחם מד'רה, מקמח תירס ואח' אלא מקמח חיטה "נקי", שבתימן, כאמור, היו מכינים ממנו סוגי "לחם מעדנות" לשבת, לחגים, לימים טובים ומיני לחמים משובחים אחרים. עבור הרבנית, לחם מקמח לבן הוא סמלי ביותר. הוא מורה על שפע, על רווחה. לחם מקמח זה היא לא מחלקת לעשירי העיר, אלא לעניי העיר. העניים אינם יודעים מה משמעותו של קמח "נקי", אך היא יודעת, ולכן, בזיעת אפה היא מאכילה לחם.

באתי לבית הרבנית, כבקשתה, בארבע לפנות בוקר. חושך עוד שרר מסביב. ביקשתי לצפות וללמוד ממנה על הכנת ואפיית "לחם המצווה". שאלתיה על אפיית סוגי הלחם השונים והיא, תוך כדי עבודה, סיפרה לי על המשמעות של מעשה אפיית הלחם. את התמונות צילמה נכדתה חגית צחי. קטעים נבחרים משיחתנו אביא להלן. הרבנית קמה לפני עלות השחר, נטלה ידיה בקפידה, רחצה פניה, נשאה תפילה וניגשה לעבודת יומה ולמעשי הצדקה שלה. "כבר מהלילה שעבר", אמרה לי, "לקחתי כמה קילוגרמים של קמח, הוספתי מים פושרים, שמרים ומלח והתחלתי לעבד את הקמח לאט-לאט. מדי פעם הוספתי עוד מים, את יודעת, כדי שהקמח יספוג את המים, שלא יהיה יבש והמשכתי לעבד את הבצק, עד שהוא הפך מגוש דביק ומלא גושים לבצק מעובד יפה, חלק וללא גושים. אַת רואה למה אני מתכוונת?", אמרה והצביעה על גוש הבצק העגול, תוך שהיא טופחת על פניו בידה. "את הבצק חילקתי לשלוש קערות גדולות ועמוקות, אלה קערות שעוד הבאתי איתי מתימן, וכיסיתי אותן בשלוש מגבות, כדי שהבצק יתפח עד הבוקר ולא יתייבש. היא שמה את הקומקום על האש, והכינה לנו קהווה (קפה) וגם למארי יוסף, בעלה, בטרם ילך לבית הכנסת. שתיתי את הקהווה בחדר, כי הרב נכנס למטבח והם שתו את הקהווה בצוותא, לא רציתי להפֵר את שגרת בוקרַם. הרבנית אספה את הספלים הריקים והניחה אותם בכיור. הרב הלך לבית הכנסת והיא הסירה את המגבות מעל לשלוש הקערות. הבצק כבר תפח והיה מוכן לעיבוד נוסף ולאפיה בתנור או על-גבי המרחשת. הרבנית הרטיבה את ידיה ולקחה חתיכות בצק, יצרה מהם עיגולים, עיבדה אותם עוד קט והניחה אותן בקערה שטוחה. מלאה בקמח, "שהבצק לא יהיה דביק" הסבירה. "כך אני עושה עד שהקערה המקומחת מלאה בגושי קמח עגולים". "את יודעת, שמחה, כל בוקר שאני מכינה את הבצק, אני נזכרת באימא שלי, איך הייתה בתימן קמה בבוקר השכם השכם ואנחנו, הבנות, היינו עוזרות לה. משהיינו קטנות היינו עוזרות ולומדות איך להכין את הקמח ואחר-כך את הלחם. תמיד אני חושבת, איך טוב שאנחנו בארץ ישראל, שיש קמח מוכן, לבן, "נקי", שאפשר כבר לעבד אותו, לאפות ולתת לעניים. מסכנים, אין מי שידאג להם. את יודעת, כל שנה יש יותר עניים, אלוהים שישמור". היא מחממת את המרחשת (מחבת) על הכיריים, לא מדי, מטפטפת כמה טיפות מים וכשהן "מרעישות" במרחשת, נוטלת עיגול אחד, מקמחת אותו, מרדדת אותו בשתי ידיה, מניחה את הבצק בזהירות בתוך המרחשת, משטחת אותו קלות עד לקצות המרחשת ומכסה את המרחשת במכסה של מחבת חשמלי. שהיא מכנה אותו: "גְרִיל". אחרי מספר דקות, שהלחם מאדים מלמעלה, היא לוקחת היא לוקחת את הלחם בידה, (זלוּף במקרה זה), בזריזות ובמיומנות ומטילה אותו על השולחן: "את רואה את המחבת השחור הכבד הזה, והמכסה החשמלי? זה "המצאה" שלנו, התימניות. כאן בארץ, התנאים שאנחנו גרות, אי-אפשר לבנות דַימֵה, כפי שהיינו בונים בתימן. במושבים, עוד היה להם מקום לבנות דימה בחצר, אלה שבאו בעליות הראשונות". נשות תימן המתגוררות בעיר, "מנצלות" את המכשירים "המודרניים", המקלים על אפיית הלחם והמשמשים כתחליף לדימה. כמוהן, כך גם הרבנית. היא לא מוותרת על אפיית הלחם המסורתית, אך בד-בבד, "מנצלת" את החידושים שהקִדמה מעניקה לה ומסתייעת בהם. נאמר בויקרא (כו, י): "ישן בפני חדש תוציאו", ופה ישנה שזירה בין ישן וחדש: הישן היא הדימה, החדש הוא ה"גריל", אך ב"חדש" מתרחשת אפיית לחם במתכונת הישנה והתוצאה היא, שמירת ה"ישן" בכלי "חדש". כשהרבנית מסיימת את אפיית הזלופות, היא עורמת אותן אחת על-גבי השנייה. "את הקלוב אני מכינה במחבת ושמה מעט שמן. זה סוג אחֵר של לחם. בדרך-כלל אני מכינה אותו ביום שישי. לפני כניסת שבת, כולם רעבים אז הם לוקחים חתיכת קלוב חמה ומשקיטים את הרעב. אסור לשׂבוע לפני ארוחת השבת. לארוחת השבת צריכים לבוא רעבים כדי ליהנות מהארוחה. אחרי הקלוב אני מכינה את הזלאביות, מהר מהר, כמו שאני עושה את הקלוב. הזלאביה היא קטנה ומאדימה מהר, לכן צריכים לפתוח עין שלא תישרף. זאלביות אני מכינה סיר מלא ומחלקת לילדים של המשפחות האלה ולזקנים. זה סוג של לחם יותר רך. אם נשאר לי כמה "חתיכות", אני משאירה אותם לנכדים שלי, שבאים להתארח אצלי בשבת". הבטתי ב"כדורי הבצק" המקומחים והעגולים, בצלופות העגולות האפויות שעל השולחן, בקלוב העגול במרחשת שפניו מאדימים והרבנית, באצבעות זריזות ומיומנות, הופכת את הגלובה, עד שהיא מאדימה מהצד השני... פניתי אל הרבנית ואמרתי: "שׂמת לב שכל הלחמים שלנו, התימנים, הם עגולים?". "נכון, גם החיים שלנו עגולים, כמו התינוק שצריכים להאכיל אותו, אחר-כך הוא גדל, נהייה נער, בחור, גבר וזקן, שצריכים לטפל בו כמו בתינוק והכול מתחיל מההתחלה. ככה זה, הכל גלגל בחיים, הכל עגול וגם הלחם עגול". יש באפיית הלחם העגול, משהו קוסמולוגי, משהו מיסטי. אין זה פלא שהלחם הבראשיתי, הנצחי, נאפה על-ידי נשות תימן בצורה עגולה, שכן, כמוהו כמו העולם, גם הוא בראשיתי, נצחי ועגול. לא רק נשות תימן מתייחסות לצורה העגולה של הלחם והסמליות האצורה בו. גם נפתלי טוקר במאמרו (ידע-עם 1991, 37-36): "בין ככר לחם לחלת שבת - השדר הלשוני", מתייחס לצורה העגולה של הבצק והלחם, החלה במקרה זה, אך בדרך שונה: "... ואם ראב"ע הקצר לשמות כ"ט, ב', (ולחם מצות וחלת מצֹת וחלֹת מצֹת בלולֹת בשמן ורקיקי מצות מְשֻחים בשמן סֹלת חִטִים תעשה אֹתם), הביא בשם, יש אומרים, כי לחם מצות - עגול, והחלה - מרובעת. מפרש בעל הכתב והקבלה, כדעתם של כמה מן הפרשנים, ששורש 'חלה' הוא מלשון 'חל', מחול', ריקוד - מעגל. ועל שם התנועה הסיבובית של המחול והמעגל מסמנת 'חלה' צורה עיגולית. לכן הונח השם חלה על העיסה, על שם הצורה העגולה הנעשית בעיסה בגמר הלישה, וכן על הלחם האפוי שצורתו הייתה אף היא ככר עגולה. ולזה בכל המקומות שהוזכר שם חלה, לשון עגול הוא. והינה עיקר תרומת עיסה היא כשכבר נגמרה הלישה. וגמר הלישה בעיסה - כשנלושה כל צרכה - נקרא בפי חכמי המשנה גלגנל, מפני שהעיסה בגמר לישתה עושים אותה עגול וכדורי. ומה שנקרא בפי רבותינו עיסה מגולגלת, הוא הנקרא בלשון מקרה חלה, כלומר עיסה עגולה וכדורית". הרבנית סיימה את אפיית הקלוב והחלה באפיית הזלאביות על המרחשת. היא הכניסה כדורי בצק קטנים ועגולים לתוך המרחשת, עם השמן המבעבע, הנמיכה והגביהה את להבת האש חליפות, מעכה קלות במרפקי אצבעותיה את הבצק בתוך המרחשת, והפכה אותן כשהן מאדימות. אחר-כך הניחה אותן בסיר, עד שמילאו אותו והגיעו עד שפתו. "ועתה הגיע תורה של הקובנה, לשבת", אמרה ושימנה את שני סירי האלומיניום העגולים של הקובנה. "על מה אַת חושבת תוך כדי עבודה?", שאלתיה. היא חייכה בעצב ואמרה: "על מה אני חושבת?, אני חושבת על החיים, על החיים אני חושבת. איך הייתי קמה בתימן, כמו היום, מוקדם בבוקר, כשעוד חושך בחוץ, יורדת לחדר הרחיים ועוזרת לאימא שלי לטחון את הגרגרים של הדגן. כמה זה היה קשה, שמחה, אל תשאלי. הייתי עוד ילדה קטנה, התחתנתי עם הרב כשהייתי בת 11 בסך-הכל... כל יום, כל יום, הייתי טוחנת עם אבני רחיים. זה לא פשוט, הידיים כואבות, הגב כואב, אבל את העבודה צריכים לעשות בינתי (בתי, בתימנית). צריכים להכין לבני הבית לחם, שיהיה להם לחם טרי וחם כשהם חוזרים מבית הכנסת. למדנו הכל מאימא שלנו. אימא קמה בבוקר השכם וגם אנחנו קמנו בבוקר השכם. ככה היה בתימן - וכך גם כאן, בארץ ישראל". את עבודתה הקשה של האישה בביתה בתימן, מתאר ר' יעקב ספיר הלוי בספרו (מסע תימן, עמ' פג-פד): "גם הנשים משכימות קום קודם אור הבוקר בקיץ ובחורף, וזאת מלאכתן: מנהג המדינה, כל איש יש לו בביתו רחיים ורכב תנור וכיריים, לטחון לאפות ולבשל. והנשים מלקטות עצים מן השדות ומן היערות, מביאות משא לעייפה על ראשיהן, גם מצפיעי הבקר וחמורים עושות גללים עוגות, ומיבשות בחַמה בשדה או דבוקים בקירות הבתים מבחוץ, והמה להסיק ולהבעיר. תחילת עבודתן בקומן השכם, לטחון ברחיים חטים, שעורים, פול, וכוסמין, לעשות לחם חם, ודוחן טחון בלול במים למעשי מחבת. אחר-כך נושאות כדן ויורדות אל המעין, ואם רב הדרך בהר או בעמק, וממלאות מים מביאות על ראשיהן או על שכמן, ולשות בצקן טרם יחמץ עושות עוגות דקות ורכות, נאפות על הגחלים ובצדי התנור, אשר הוא כמו קדרה גדולה נחפרת בארץ, ורקיקי דוחן הנשפכות על המחבת, יבשה או משוחה בחמאה (סֶמְנֶה). אחר-כך מבשלות שם בבקבוקי חרש את קליפת הקהוה הטוב והמובחר שבכל הארצות. והקליפה בהתחדש יש בה לחוּת ומתיקות, ויפה ללב ולחזה, לראש ולמוח, מזכך הדם ומיטב ראוּת העין אבל מסוכר לבן לא ידעו מה הוא, אף שיש להם יערות דבר (קנה סוכר). וכל זאת יכינו בבוקר השכם, בטרם יבוטאו אנשיהם מבית הכנסת, ימצאו סעודת הקהוה לרוויה, ויוצאים למלאכתם עדי ערב. העושים מלאכתם בבתיהם, אוכלים גם בצהריים, איש לפי מלאכתו יאכלו, והיוצאים למלאכתם בעיר הגויים בכפרים ובשוקים, איש משאו וכליו על כתפו, ובילקוטו יכין לו צלילי לחם ועוגות מאלה, עם קליפת הקהוה, גם הבקבוק לבשל, והפך לשתות, כי הגויים לא יניחום לבשל ולשתות בכליהם". "אבל הרבנית", אמרתי, "היום אַת בארץ ישראל, וניתן לקנות לחם מוכן במכולת השכונתית שלך. מדוע אַת טורחת כל-כך לאפות סוגים שונים של לחם? תקני לחם טרי ותחלקי בבתי העניים, מה הבעיה?" "גם לחם מהחנות אני מביאה לעניים, אבל זה לא ככה, זה מסורת, הבנת? זה מסורת. איך ילמדו הילדים שלנו, הנכדים שלנו, הכלות, כולם? צריך לתת דוגמה. את רואה מה שקורה חוץ, לאט-לאט הולכת המסורת וכל אחד דואג רק לעצמו. חייבים להמשיך ולעזור לעניים, באותה דרך, כמו שעזרנו בתימן!" בזמנים אלה, של טכנולוגיה מתפתחת, היי-טק, כיבוש החלל... הכל נעשה בהינף אצבע, הרדיפה אחר הכסף, הכבוד נעשית עניין שבספורט. להישגיות בחיים יש חשיבות כה רבה, עד כי הזקן, העני הנצרך נחשבים כמת. "העולם שייך לצעירים!" - כך מכריזים במגזינים ובכל אתרי התקשורת. יוצא אפוא, שהערכים על ברכיהם גדלנו, נשחקים ומפנים מקומם לתהום פעורה של ציניות, זלזול בחיי אדם והפניית גב למצוקות האדם הגר בשכנותך. ישנה רגרסיה עצומה ביחסי אנוש והסתגרות של בני האדם בעצמם ובעניינם. בתוך כל אלה מופיעה הרבנית כ"שמורת טבע", הנלחמת ב"התפתחות" המנוכרת של החברה היהודית ששינתה בארץ פניה. הרבנית מנסה בכל כוחה לשמור על הניצוץ האנושי והערכי של עזרה הדדית, אותו הביאה מתימן. להפתעת הכל, היא גם מצליחה ומגייסת ל"צבאה" גם תורמים אמידים. אולי משום שגם האנשים העשירים מבינים, שהם, כמו כל בן אנוש אחֵר, "עומדים בפרוזדור ומתקינים עצמם לטרקלין" ואין לדעת מתי הם עצמם יזדקקו לעזרה וסעד.

הרבנית האופה באשמורת הבוקר, מוסרת משהו מגופה, מבשרה. אקט זה גם מעוגן מבחינה מילולית: לחם = (שוֶוה) גוף, גוף = בשר (לאחמה), ולאחמה = לחם. זה יסוד טרמינולוגי התומך בנושא הלחם. את הלחם היא נותנת בסיטואציה של טכס ויש כוונה מאחורי הטכס: ברמה המיידית, כדי להשביע את הרעב, אך גם לתת לו תמיכה רוחנית, להקשיב למצוקותיו ולסייע בידו, מבלי שירגיש נצרך, מבויש ועומד בשוליים בשל היותו עני. הרבנית מדברת עימו בגובה העיניים ולא ממרום מעמדה כרבנית. וברמה לטווח רחוק - שמירת מסורת ישראל, שבה החוקים הסוציאליים לתמיכה ועזרה לזולת הם חוקי יסוד של התרבות והחברה היהודית. הרבנית מאפשרת לאנשים הנעזרים בה, לבוא ולסייע לה במחסן הבגדים ובפעילויות אחרות שהיא עושה למען הקהילה. בדרך זו היא מחזירה לאנשים את כבודם העצמי. הם מרגישים שגם תרומתם מתקבלת בעין יפה ואינם נחשבים עוד כאוכלי לחם חינם. במטבחה הצנוע היא אופה מיני לחמים: את הלחמים הרכים היא מחלקת לילדים ולזקנים - למבוגרים יותר - היא מחלקת לחם המיועד לשיניים חזקות יותר וכיו"ב. למעשה, נתינת מזונות בכלל ולחם בפרט, בשל היותו דבר כה בראשיתי (תרתי משמע), זו תימה מאוד דומיננטית לזולת, אך הדבר לא נשאר ברובד הגשמי אלא, כאמור, גם ברובד הרוחני. הרבנית נשואה לרב, העוסק גם בפילוסופיה (של הרמב"ם), והיא, דרך הלחם, מעבירה פילוסופיית חיים שיש בה מן החמלה, מן החסד ולא זו בלבד: במעשיה יש תפיסת עולם חברתית ומסר לאהבת חינם, לעזרה לזולת, לעשיית מעשים טובים שלא על-מנת לקבל פרס, לחזרה בתשובה ולאהבת הבורא, הנותן לה כוחות להמשיך ולסייע לבריות עד עצם היום הזה. פת הלחם פותחת את דלתות בתי האנשים ואת סגור ליבם. באמצעות הלחם שהיא אופה ומחלקת, היא נותנת הרגשה לזולת שיש תקווה לחיים טובים יותר ולא בכדי זכתה הרבנית ברכה קאפח ב"פרס ישראל" עבור "מפעל חיים". זכייה זו מראה על משהו מאוד עמוק, שכן, היא מוסרת דרך הלחם משהו המובלע בעצם הנתינה. משהו המתבטא באהבת האדם שבה, ביחס שווה לבני אדם שונים. את "לחם המצווה", היא לא מחלקת רק לתימנים, אלא לכל אדם הנוקש על דלתה. מאחורי נדיבותה וטוב לבה מסתתרת עשייה סמלית. הרבנית לא רק מחלקת פת חמה בבוקר, אלא טווה רשת סביבה של צבא מתנדבים: בני נוער, סטודנטים, אנשים ונשים מכל הגילים והעדות ומוסרת שדרים באמצעות חלוקת "לחם המצווה", שבכוח היחד נצליח ליצור חברה טובה יותר, אזרחים מרוצים יותר וחיים שמחים יותר ב"ארץ זבת חלב ודבש". האנשים מחקים את מעשיה, תורמים לחלשים בקהילתם וממשיכים את מסורת האבות אותה קיבלה מהוריה בתימן. אותו לחם מקמח "נקי" טרי וחם, שהיה מוגש על שולחנות בני הקהילה העשירים בתימן, בימי שבת, בימי חגים ומועדים ובימים טובים, ניתן על ידה בוקר בוקר לעניי השכונה דווקא ולא לעשירי העיר. אשרי הרבנית שזכתה וזוכה גם היום להכין ולחלק "לחם מצווה" (ולקיים מצוות רבות אחרות) - ואשרינו אנו, שזכינו לחיות בדורה של "אשת חיל" זו, לחקות מעשיה וללכת לאורה.

1. מחלאל פיל ביית (בתימנית): המלחת בשר עוף בבית והכשרתו. 2. רצהבי, יהודה (יהדות תימן, 46) מציין במאמרו את הסיוע בפרנסת הבית, שהגישה האישה התימנית לבעלה: "... נוסף על כך, שלחו נשי תימן ידן במלאכה, כדי לסייע לבעליהן בפרנסה: רקימה, אריגה, קליעה, יצירת כלי חרס וכדומה. המלאכות שיצאו מתחת ידן ברקימה וקליעה היו כלילות השלמוּת". 3. לחם בעג'ין: לחם אפוי ועליו בשר טחון מטובל בתבלינים עם מיץ עגבניות. 4. יהודה ברגמן בספרו הצדקה בישראל (עמ' 6): "בישראל לא היו מעשי הצדקה ענין מלכים ופקידים ולא דבר מדיני אלא דתי ומסור לאמונתו של האדם ולליבו. לא נזירי בודהא ולא כהני מצרים, אלא החוקים הסוציאליים שבתורה ונביאי ישראל הם שהורו לעמי התרבות את הדרך לחמלה ולאהבת הבריות. 5. דימה: מטבח. חדר התנורים. חדר האפייה והבישול. הילכות תימן, 309. 6. ר' קליפורד גירץ בעמ' 17 בעבודה זו. 7. החלה, אם כי שונה היא מהלחם התימני, הן באופן עיבודה וצורתה והן בטעמה, יש בשני לחמים אלה מן השווה: את שניהם מכינים מקמח "נקי" (לבן), ואת שניהם בוצעים. אין התימנים נוהגים לחתוך את לחמיהם בסכין. הם תמיד בוצעים אותם. דבר נוסף: כאמור, גם החלה לשבת עגולה, וגם הלחם התימני עגול. זה בא ללמדך, שאין קצה מזה ומזה ואין ראשון ואחרון בכיכר הלחם העגולה. כל הסועדים שווים, כאמור, באכילת לחם עגול זה, כפי ששווים הם בפני הקב"ה בעולמו העגול. 8. יהודה רצהבי (יהדות תימן, עמ' 48-46): "שנות הילדות והנערות הקצרות היו ההכשרה היחידה של הילדה לקראת חייה בעתיד. בהיכנסה לעול המשפחה, לא היו חייה קלים: הריונות תכופים, הנקה וגידול בנים, ועליהם נוספו כל מלאכות הבית שכבדו עליה - טחינת חיטה ברחיים לילה לילה, לישה, אפיית פת חמה לכל ארוחה, שאיבת מים מהמעין, לקיטת עצים, כביסה וכדומה". 9. יהודה ברגמן בספרו הצדקה בישראל: "גם מיסד של הדת הפרסית, צאראתוסטרא, הורה, כי החמלה הדואגת לטובת העניים היא שראויה להערצתנו והצדקה, שניתנה בלב שמח, היא שמכפרת חטאים. כמעט אצל כל העמים הקדמונים נמצא הרעיון, שחובה אנושית היא לעזור לעני ולהחיותו, ואף על-פי כן לא מהם יצאו החוקים הסוציאליים, שהעשירו את התרבות המוסרית בעולם אלא מעם ישראל".