על דמותו של חלוץ למופת

אין ספק כי מי שהתנסה בכתיבת ביוגרפיות חייב להיות ער לאיזונים הנתבעים ממנו, בנוסף למחקר אמין ויסודי של כתיבת ספרו. אריה אבנרי, רב-כתיבה משלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, פרסם עד היום ספרים רבים, מהם הגובלים בספרות, מהם סאטירות שנונות, אחרים מתמקדים בנושאים הפורצים משולי גלימתה של ההיסטוריה לטוב ולרע, ונמצאים ברומו של עולם. אני נמנה עם קוראיו הנאמנים של אבנרי כחמישים שנה. מצאתי עצמי לא פעם מקורב לנושא מנושאיו. למדתי להכירו ככותב שבמחוזותיו הוכיח מכבר שליטה בנושאים שברר לעצמו. כבורר קפדן בבואו לקבוע את נושאיו התגלה אבנרי כמסנן בעל צפיפות גבוהה במוכנותו לכתוב ביוגרפיות. זהירותו מבחינה זו מסבירה את העובדה שבמרוצת שנים כה-רבות של כתיבה מקיפה כתב רק ביוגרפיות אחדות, כגון, "ספיר" על שר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר, "רצח אופי" על יעקב לוינסון שכמעט והיה שר אוצר, "דוד לוי" על דוד לוי שהדעות עליו חלוקות עד היום, ו"הגביר" שחשף עלילותיו של אברהם שפירא מאגודת ישראל שבחש בכל קדרה וכונה על-ידי אנשי תקשורת, "המנכ"ל של המדינה". אריה אבנרי עשה כמיטבו לאזן בין גיבורי הביוגרפיות שלו לבין תחושותיו האישיות. אין זה מעשה קל להשיג שיווי משקל מושלם. בשני הקצוות, בין אהדה כמו לדמותו הטרגית של יעקב לוינסון מנכ"ל בנק הפועלים שנאלץ לפרוש מתפקידו ושם קץ לחייו והוא בן חמישים ושלוש, לבין ההסתייגות שחש כאדם מול העסקן הבחשן של אגודת ישראל, שפירא. הקושי של אבנרי נובע לעתים מעצם היותו מעורב גם כחוקר בהתבוננות מקרוב במושאי כתיבתו. הוא ראה אותם בשיאם, בכאבם, לעתים במפלתם. גם כך וגם כך חשף עצמו אבנרי כסופר רגיש עד דקויות, למרות שהוא מצויד במלתעות מסוכנות של רוטווילר.

את רגישותו הוכיח אבנרי בספרו על יעקב לוינסון. הוא תיאר את עלייתו כמטאור שכבר דובר בו בשיאו כמועמד אידיאלי לתפקיד שר האוצר ונקרא לדגל. לוינסון, יליד תל אביב, נחשב מבואו לעולם כבן אצולה של מפא"י. אביו, גרשון, היה גזבר ההסתדרות. לוינסון, שבגיל צעיר יחסית כבר התמנה למנכ"ל בנק הפועלים, הפתיע ביכולותיו לאורך תחנותיו השונות. במרוצת שנות השבעים, עד סמוך למותו (1984), התבקש לכהן כשר אוצר ופעם אחר פעם דחה את הבקשות שהופנו אליו. סמוך למועד בו התאבד, נקלע למצוקה נפשית קשה בגין טעויותיו המקצועיות בהן טבע. את האיש המורכב הזה שרצה לשרת מעל ומעבר את שולחיו, כך כתבתי לפני שנים רבות, עיצב אבנרי כדמות מטרגדיה יוונית עתיקה. הוא בנה את הביוגרפיה הזו "רצח אופי" כאמן פסיפס ספרותי היורד לנבכי נשמת גיבורו. לעומת זאת בספרו "הגביר" אכן נחשף אבנרי גם כנשכן שאיננו מרפה. בספר זה חשף את דרכו לעושר ולמעמד העל של ר' שפירא שבשיאו עמד בראש "אגודת ישראל", וכיהן כיו"ר ועדת הכספים בכנסת, עמדת-כוח כמעט אימתנית בפוליטיקה של אז. שפירא ניסה בכל האמצעים, מחנופה ועד לאיומים על אבנרי, למנוע את פרסום הספר והפצתו. משהסתבר לשפירא כי אבנרי נחרץ בדעתו המתבססת על עובדות מוצקות, פנה לערכאות בטענה כי שמו הטוב עלול להיפגע. לאחר הליך משפטי התברר כי אבנרי, שטען בשם זכות הציבור לדעת, מצא עצמו בעמדת נחותה כשבית המשפט המחוזי הוציא צו האוסר על מכירת הספר והפצתו, אלא אם יימסר קודם לעיונו של שפירא. אבנרי ערער על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. הערעור נבחן בהרכב של שלושה שופטים עליונים, כשהבכיר ביניהם היה השופט אהרן ברק. הערעור של אבנרי התקבל ושופטי העליון קבעו מימוש עיקרון דרמטי ועקרוני המאשר כי חופש הביטוי גובר על זכות האדם לשם טוב. מצאתי לנכון להקנות לקורא משהו מאופיו הנחוש של הסופר והעיתונאי החוקר, שאינו מהסס ביציקת תבנית של חיי אדם כפי שהוא רואה אותם לאור העובדות שלמד. זהו יסוד מיסודות כתיבת ביוגרפיות שאיש לא יכפור בו ובחשיבותו; זכות היוצר וחובתו היא להיות נאמן קודם לכל לעובדות.

גם בספרו החדש של אבנרי "החלוץ החברתי" הוא טווה היטב את סיפורו האישי של הילד ישראל (איזידור) כ"ץ ושוזר אותו בתולדות תקומתה והתפתחותה של מדינת ישראל העצמאית. בדרך זו היטיב אבנרי לענות על אותו יסוד נדרש שאין לפרש אדם בניתוקו מהמתרחש בדורו. אבנרי הפך את הרקמה הזו ליריעה שלמה המשחזרת את האיש, פועלו והחברה בתוכה צמח ועבורה הציב את הישגיו ואלה היו רבים. ישראל כ"ץ נולד בשנת 1927 בוינה שבאוסטריה. בתחילת שנות השלושים החל הכרסום הנאצי בעצמאותה של אוסטריה. הניסיון הראשון של הנאצים להשתלט על אוסטריה נעשה בשנת 1934, כשישראל כ"ץ היה בן שבע. הנאצים האוסטרים בגיבויו של היטלר הצליחו לחסל בלשכתו את הקנצלר הפאשיסטי האוסטרי אנגלברט דולפוס שהיה חסידו המובהק של מוסוליני, אך גם אוסטרי גאה שהתנגד לאיחוד. אבל תהליך האיחוד הכפוי הושלם כעבור ארבע שנים ב-1938, ובדפי ההיסטוריה סיפוח זה נודע כ"אנשלוס". כבר לפני בוא ה"אנשלוס" היה ברור כי הכתובת לגבי גורל יהודי אוסטריה בוערת. מצוקתם התגברה עד להתעללות משפילה ברחובות ואיומים בוטים לפגוע בהם וברכושם. רבים ביקשו למצוא דרך להימלט ולא מעטים קיוו להגיע לארץ-ישראל. אלא שבאותה תקופה כבר הצרו אדוני המנדט הבריטי את קליטת היהודים בארץ-ישראל עוד יותר. "הספר הלבן" שחלקו הראשון התפרסם ב-1922 על-ידי שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, היה בגדר נסיגה הרת-גורל מבחינת יהודי אירופה, ואז התחילה הכניעה המבישה לפרעות הערבים בארץ-ישראל. ניתן לומר בוודאות כי הכניעה הבריטית מנעה הצלת רבים מהשמדה בשואה. בשני החלקים האחרים של תיקון קובץ התקנות, האחד משנת 1930 של שר המושבות דאז לורד פאספילד, שם ללעג את מהות המנדט של חבר הלאומים. ואילו הספר הלבן השלישי, הנקרא "הספר השחור", שנכתב על-ידי מלקולם מקדונלד ב-39', שר המושבות דאז, קרא למעשה להקמת מדינה דו-לאומית, צמצם את מספר הרשיונות להגירת יהודים והתנה את העילה של נוספים מעל לאותה מכסה, בהסכמת הערבים. ההטיה לטובת הערבים הייתה כה חדה ופוגעת בשעה הרת-גורל, עד שלמעשה התבררה הכוונה למסור את הארץ והישוב העברי לשליטתם. באותם ימים נעשו פעולות רחבות להצלת ילדים מאוסטריה, רובם לבריטניה וחלקם לארץ. בוינה עמדו לחלק כחמישים סרטיפיקטים לילדים. אחד המאושרים שזכה בתעודת העולה ברשות לארץ ישראל היה ישראל כ"ץ, אז בן אחת-עשרה, הודות לשליטתו בעברית. אך הוא נאלץ להיפרד מהוריו ומאחותו בתקווה כי לא ירחק יום ויחברו שנית למשפחה בארץ. זו תקווה שהתגשמה רק לאחר המתנה של כמעט יותר משש שנים, בהן התרחשה השואה. הוריו ואחותו אכן הגיעו לארץ כעבור שנתיים, אך לאחר דרמה וטרגדיה בנמל חיפה הבריטים שלחו אותם להסגר במחנה מעצר באי מאוריציוס. רק בשנת ארבעים וחמש הם זכו להשתחרר ממחנה המעצר המרוחק, לעלות לארץ ולחבק את בנם, אז נער בן שמונה-עשרה, והוא כבר גבר צעיר ברשות עצמו.

יכולת הישרדותו של הילד/נער הבודד ישראל כ"ץ היא סיפור העומד בפני עצמו, שכן למרות קרובי משפחה המפנים כלפיו יחס צונן, כמעט מתעלם מקיומו ומבדידותו, הוא לא מאבד את אחת מסגולותיו ליצור קשרים עם מוריו ומחנכיו, עם חבריו וידידיו. איזידור, שמעתה ייקרא ישראל, עושה דרכו בעולמנו בצניעות מרשימה כמי שמנסה להגשים את בקשתו של אביו בעת פרידתם שיזכור תמיד מהיכן בא. הוא זוכר ונחשף כתלמיד מבריק, בעל קליטה נדירה ועיבוד חכם של נתונים שהמציאות יוצרת סביבו. ישראל הנער נקלט היטב בכפר הנוער "אהבה" בקריית ביאליק באזור המפרץ היפהפה של אז, מפרץ חיפה, היכן שציר הלימודים ממוקד בחקלאות. כפי שלאורך מסילתו הוא נפגש בנשים וגברים המסורים בכל מאודם לטיפול וטיפוח בילדים הבודדים, כך גם עולה בידי אבנרי לעתים במשפטים בודדים לשרטט בקווים מדויקים דמויות-משנה. לעתים מדובר בדמות החולפת כלעומת שבאה, לעתים באחת מאותן המטביעות חותם בישראל כ"ץ המתבגר כאדם המצמיח את עצמו, והוא מקסים ושובה-לב בבניית עצמו רובד על-גבי רובד. אני מוצא בסיפור חיים זה של ישראל כ"ץ עלילת חיים שראויה לבוא לידיעת בני נוער רבים כאן והיום; בני נוער לא מעטים הגדלים בתוך אווירת מצוקה, שצריכים למצוא את הדרך הנכונה, נערה ונער בדרכם, לקבוע לעצמם יעד שלכאורה נראה בלתי מושג בתנאים כאלה. אבל הוא ניתן להשגה. היעד הזה איננו סתם חלום. פרשיית חייו של כ"ץ הנפרשת לעינינו בביוגרפיה זו מלמדת על-כך. תחנות חייו מאפשרות לאבנרי לזהות בהן את היקף תבונתו המושחזת של כ"ץ שבאה לביטוי מרשים בדרך בה בנה את עצמו תוך הבנה כי צבירת ידע הוא כוח עצום. זהו באמת אדם שצמח מתפקיד לתפקיד תוך טיפוח מרחיב של השכלתו והרחבה מתמדת של קשרים חברתיים. לא תמיד התקבל כ"ץ בחיוכי אהדה, לא תמיד זכה בטפיחת כתף מעודדת. לעתים נתקל גם בביקורת כזו שהשמיע נגדו אורי אבנרי על שבמלחמת העצמאות לא נמנה עם הלוחמים. אמת. אריה אבנרי אינו מלטש את הפינה הזאת ומציג אותה כפי שהיתה. אורי הלוחם משדות פלשת טען שישראל כ"ץ לא לבש מדים כמותו. כנראה שהייתה זו אמירה לא מבוססת דיה, שכן על-פי העובדות ישראל כ"ץ התגייס במחצית מאי 48', ושירת בחיל המודיעין הודות לשליטתו בארבע שפות. אורי אבנרי ניסה לצבוע אותו בגוון ביקורתי על שלא היה חייל-לוחם. כן, הוא לא היה כזה. אבל רבים לא היו ושרתו בתפקידים שונים. מהר מאוד קלט כ"ץ כי מי שנמצא תחת זרקורים עלול להיווכח כי האור העז לעיתים מתגלה כלוהט עד כוויות. גם אפיזודה זו מצביעה על פן רגיש בחיי פוליטיקאי.

אולם תחנות חייו של כ"ץ מעידות כי מדובר באדם שראה בשירות החברה את ייעודו. מדובר באיש צעיר שיכול היה לבחור לעצמו קריירות שונות ומגוונות, והעדיף על-פניהן קריירה שלכאורה איננה קריירה, שכן מדובר במתקן חברתי מתוך יוזמתו שלו, הנובעת מאהבת אדם. ישראל כ"ץ עשה דרך לימודים אקדמית שהעידה על כשרונותיו הרבים, אבל הוא תמיד קבע את בחירותיו ולא פעם הן נעשו בהתאם לצו לבו. לא סתם בין שיאי חייו נמצא תפקידו כמנכ"ל הביטוח הלאומי (1973-1968), ולאחר מכן כשר העבודה והרווחה שקידם בשקדנות תיקונים וחקיקות כשטובת האזרח לנגד עיניו (1981-1977). בדרך לפסגות אלה הוכיח ישראל כ"ץ כי אכן מול עיניו נמצאת תמיד מצוקת החברה הישראלית. הוא הוכיח זאת בדרכו האלגנטית ומעוררת-כבוד כשוויתר על מקום שזכה בו לכנסת והעדיף להקים במקום הכיסא את מכון "ברוקדדייל" לחקר הזיקנה, ולעמוד בראשו שנים אחדות. הוא הוכיח זאת בדרך בה התמיד במאבקו למען הציבור. במאבק זה לא היסס להתעמת עם אישים שונים בזירה הפוליטית. אך גם רתם אישים שונים למערכותיו וטיפח איתם קשרים עמוקים. ידועה ומוכרת ידידותו העמוקה עם ראש ממשלתו מנחם בגין והערכה הדדית שנקשרה ביניהם. והיו עוד. ח"כ יצחק הרצוג שכיהן אף הוא כשר הרווחה והשירותים החברתיים (2011-2007), כתב הקדמה לביוגרפיה הזאת בה הוא משבח את עשייתו המרשימה ורבת ההישגים של השר כ"ץ: "כ"ץ היה מקצוען. הוא הראשון, מאז קום המדינה, בקרב השרים שהופקדו על תחום הסעד והעבודה, אשר היה עובד סוציאלי שהבין את התחום ואת הגישה הטיפולית הנדרשת ואת עולם הרווחה כולו... כ"ץ היה המהפכן האמיתי של שירותי הרווחה, והחלטותיו ויוזמותיו ניכרות עשרות שנים - עד עצם היום הזה". אין בכוונתי להתחרות בספרו זה של אריה אבנרי העשיר בתחנות חייו המסקרנות של ישראל כ"ץ. מניתי מעט שבמעט ממרחבי עשייתו של הילד הוינאי שעיצב את עולמו בארץ התהפוכות שלנו. עוצמת שרידותו מעוררת הערכה עמוקה ופורטת אצלי על אחד ממיתרי חולשותיי מכבר, להוקיר אנשים שהפכו חלום למציאות ועשו זאת בדרכם. מאז ומעולם רחשתי כלפי אלה כבוד מיוחד. דומני שגם אבנרי חש כך וגם ביטא יחס זה בעמודים בהם סיכם את פרק חייו האחרון והקשה של כ"ץ. זו ביוגרפיה מעוררת הערכה וראויה להימצא על מדף הביוגרפיות שנכתבו אצלנו על אישים בולטים בהיסטוריה שלנו.