האדריכל אריה אלחנני ז"ל תכנן ועיצב בשנות ה-30 של המאה הקודמת את "יריד המזרח " בנמל תל אביב וכן תכנן ועיצב גם את פסל "הפועל העברי" שנמצא במתחם זה ואך זה טבעי וראוי שעיריית תל אביב יפו החליטה לקרוא את הרחבה הגדולה שמסביב לפסל "הפועל העברי" על שמו:: "רחבת אריה אל-חנני".
אריה אלחנני חתן פרס ישראל(1973) נולד בשנת 1898 בעיר פולאטבה שברוסיה למד אדריכלות וציור באקדמיה בקייב. עלה לארץ בשנת 1922. אלחנני היה לא רק אדריכל שתכנן מבנים ברחבי הארץ אלא גם היה מעצב גרפי של סמלים וכרזות בן השאר עיצב את סמל הפלמ"ח ואת סמל "יריד המזרח" (הגמל המעופף). הוא תכנן מבנים ופרויקטים רבים במקומות שונים בארץ ובניהם: בית "אוהל יזכור" ב"יד ושם" בירושלים, את חידוש בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב בשנת 1969, הספרייה המרכזית באוניברסיטת בר-אילן, מבני גני התערוכה בשדרות רוקח, היכל התרבות בכפר סבא, מגדל "גן העיר" בתל אביב (מגורים), בית אליהו ברחוב אבן גבירול 2 בתל אביב ועוד. אלחנני נפטר ב-2 בדצמבר 1985 בן 88. ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בת"א.
טקס קריאת הרחבה על שם אריה אלחנני והסרת הלוט נערך (יום א' 30.3.14) למרגלות פסל "הפועל העברי" בנמל תל אביב והיה חגיגי ומרגש. השתתפו בו ראש עירית תל אביב
רון חולדאי, האמן והמעצב הגרפי חתן פרס ישראל דוד טרטקובר, בתו של אריה אלחנני מיכל גולן, בנו האדריכל, יגאל אלחנני בני משפחה נוספים, אדריכלים אנשי עיצוב ומוקירי זכרו.
ראש העיר רון חולדאי נשא דברי ברכה ואמר כי קריאת הרחבה על שם אריה אלחנני היא הצדעה והוקרה לאמן רב גווני ורב תחומי, יקיר העיר תל אביב שתרם רבות לעיר.
טרטקובר: אלחנני הוא ממעצביה החזותיים הבולטים של המהפכה הציונית האמן והמעצב הגרפי חתן פרס ישראל דוד טרטקובר סקר בדברים שנשא בטקס את תולדות חיו של אלחנני ואת פעלו ותרומתו לאדריכלות הישראלית וכך אמר טרטקובר:
"התכנסנו כאן כדי לחנוך את הכיכר שבאה לאזכר ולהנציח את פועלו של אריה אלחנני מהיוצרים החשובים שהטביעו את חותמם על המהפכה הציונית. אריה אלחנני -ספוז'ניקוב היה אמן רב-תחומי. לפניו היו פעילים בארץ מאיר גור אריה וזאב רבן, שהיקף עבודתם במרחב הציבורי היה מצומצם.
אלחנני היה אדריכל בהשכלתו הפורמלית, בוגר ביה"ס הגבוה לאמנויות בקייב בו למדו גם מלביץ', ארכיפנקו, ריבק וזריצקי. לאחר סיום לימודיו עם פרוץ מהפכת אוקטובר ב-1917, התגייס אליה. הוא פעל בשורות המהפכה כמעצב כרזות, עלונים ותערוכות. את הידע וההכרה בחשיבות התעמולה הוויזואלית ואת התערוכות הגדולות כמבטאות אידאולוגיה הביא אל-חנני לארץ ישראל.
בשנת 1922 בהיותו בן 24 עלה עם משפחתו לארץ ישראל ולאחר תקופה קצרה עבר לירושלים. שם גר בביתו של ערבי בשם אל-חוסייני שבעקבותיו עיברת את שמו לאל-חנני.
נסיונו כגרפיקאי ומתכנן תערוכות תעמולה הביא אותו בתחילת דרכו לעבודה כגרפיקאי, מעצב תפאורות, כרזות להצגות ודברי דפוס. אלחנני הוא ממעצביה החזותיים הבולטים של המהפכה הציונית והוא נמנה על חלוצי המודרניזם בארץ ישראל.
אלחנני היה - "רב אמנויות" כפי שהגדירה אותו כרמלה רובין. הוא גם צייר שהשתתף בתערוכות ושציוריו הנפלאים הוצגו רק בעשורים האחרונים וקבלו את מקומם בקאנון האמנות הישראלית. הוא היה מתכנן העל של התערוכות הגדולות של יריד המזרח, מעצב סמלו של היריד - הגמל המעופף, מעצב את סמלי "ההגנה", הפלמ"ח, וצה"ל.
אריה אלחנני העמיד כאן בהזמנת "סולל בונה" את הפסל הראשון במרחב העירוני בארץ ישראל המתחדשת. אלו הם רק כמה מהפרויקטים בהם עסק אלחנני, שגם עיצב את הביתן הארץ ישראלי בתערוכה הבינלאומית בפריז 1931, ואת הביתן בתערוכה הבינלאומי בניו-יורק.
גם לאחר הקמת המדינה היה אל-חנני מעורב בתכנון תערוכות גדולות ביניהן "כיבוש השממה" תערוכת ההדרים, תערוכת ה"עשור" ועוד. בנוסף עיצב תפאורות לתיאטרון ("מסד","האוהל",ו"הבימה") וציורי קיר מונומנטליים לתערוכות ההסתדרות.
אלחנני שהיה אמון עוד מימי פעילותו ברוסיה על טקסים, סמלים ומצעדים היה שותף לעיצובם בשנותיה הראשונות של המדינה. כאדריכל תכנן אל-חנני את תוכנית המתאר למכון ויצמן ואף בנה שם כמה בניינים. לאחר הקמת המדינה עסק בעיקר בבניה ציבורית: אוהל יזכור ב"יד ושם", אוניברסיטת בר-אילן ופארק גני יהושע הם רק כמה מהם.
יפה עשתה עירית תל אביב בראשותו של
שלמה להט (צ'יץ) שבראשית שנות ה-90 שיפצה את הפסל המתפורר והחזירה אותו למצבו המקורי. קריאת הכיכר הזו היום על שמו של אריה אל-חנני ראשון מעצבי המרחב הציבורי בתל אביב, היא סגירת מעגל תרבותית".
נאומה של מיכל גולן בתו של אריה אלחנני בטקס בתו של אריה אלחנני מיכל גולן שחצתה את גיל ה-90 בצלילות מרשימה תיארה בנאומה בפני באי הטקס בחן רב את חווית ההשתתפות ביריד המזרח 1934 מזיכרונה האישי ואני מביא דבריה כלשונם:
"זה קרה במאה שעברה בארץ שנקראה פלשתינה (א"י), בעיר קטנה, תל אביב. באפריל 1934 נפתח היריד העולמי, "יריד המזרח". נסעו לשם דרך רחוב דיזנגוף, שזה עתה נקרא שמו ע"ש ראש העירייה, מאיר דיזנגוף. הדרך הייתה צרה ומשני צידי הרחוב היו כרמים וערבים מכרו סלסילות ענבים. התחבורה התחלקה לשלושה: אנשי הממשל והמציגים באו במכוניות שחורות, מעט מהקהל בא באוטובוסים והרוב בעגלות משא שמשני צידיהן קרשים לשבת עליהם. בסוף הרחוב, מעל לראשינו, הזדקר גמל גדול בעל-כנפיים פרושות, שקרא לקהל להיכנס פנימה.
בפנים היה עולם אחר, גברים בפראקים, נשים בשמלות הדורות וכובעים, בניינים ישרים, לבנים, ללא גגות אדומים, הרבה פרחים והרבה הרבה דגלים מכל העולם והם מזמינים אותנו להיכנס ולראות את התוצרת המגוונת, ממכונות גדולות ועד בגדים ותכשיטים. לכל אחד היה מה לראות - הגברים עסקו במכונות והנשים התפעלו מהאופנה הצרפתית. ולנו, הילדים, היה ביתן מושך: הביתן השוויצרי. חלקו שם גביעי וופל עם חלב ממותק. ועוד נקודה מעניינת היה ביתן קטן, עשוי כתפוח אדמה, של יקה זקן ששכנע את הנציב העליון ווקופ שאפשר יהיה לגדל תפוחי אדמה בארץ והוא נתן לו 100 ליש"ט לניסוי שהצליח. הביתן היה מלא ילדים שחיכו לצ'יפס ועמדו שעות ואם אימא אבדה את יקירה, סביר להניח ששם הייתה מוצאת אותו. הזרים התעניינו בתוצרת ארצנו הקטנה והתייחסו אלינו כאל מדינה יצרנית. השמחה הייתה עצומה, מכל הארץ ומחו"ל באו אנשים. תארו לעצמכם שבכל הארץ היו כ-200,000 יהודים, בתל אביב כ 80,000 תושבים וליריד באו כ-600,000 מבקרים! איני זוכרת שמחה יותר גדולה בעיר ובארץ עד הכרזת המדינה, אולי זמן קצר אח'"כ, כשהגיעה הפילהרמונית, שנוסדה רק אז, בניצוחו של טוסקניני. גם זה היה ביריד, בביתן תוצרת חוץ.
אחרי שישה שבועות התערוכה נסגרה והכול היה שומם. הרגשנו כאילו הייתה לנו עוגה יפהפייה ואחרי שאכלנו ממנה לא נותר דבר. הביתנים הוזנחו והפכו למוסכים וחנויות אינסטלציה והיה חבל-חבל, עד שבאו אנשים חכמים ובעלי יוזמה ואדריכלים מוכשרים שהבינו שאסור לוותר על מקום כזה, והפכו את המקום לפרח יפהפה שבו נעים בכול הגילים לבלות. בכול שנות החורבן וההזנחה נשאר עומד על-כנו זקוף וגאה הפועל העברי, לזכר תקופה יפה שאיננה עוד".
בתום הטקס הסירו ראש העיר רון חולדאי ומיכל גולן בתו של אריה אלחנני את הלוט מעל שלט הרחבה.