הפסיקה מכירה בזכותה של ידועה בציבור למזונות מבן זוגה הן בזמן החיים המשותפים והן לאחר הפרידה. המזונות לאחר הפרידה נקראים "מזונות משקמים", ונועדו לספק לה עזרה זמנית כל עוד לא שיקמה עצמה מבחינה כלכלית.
המקור המשפטי של חובת המזונות הוא דיני החוזים ועקרון תום הלב. חובת המזונות נוצרת מכוח הסכם מפורש או משתמע לרבות הסכם הנוצר מהתנהגות הצדדים. המזונות המשקמים מבוססים על עקרון תום הלב, שהוא עקרון ידוע ומרכזי בדיני החוזים.
לאחרונה נקבע שאין בחוק דרישה לצורה מיוחדת של חוזה מזונות, כדי שיהיה לו תוקף, וניתן להסיק על קיומו מכלל הנסיבות. וכך קבע ביהמ"ש עליון - "אין חולק כי חוזה למזונות או לתמיכה אינו חוזה שנקבעה לגביו בחוק צורה כלשהי כתנאי לתוקפו". בעמ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 29.08.2013).
הדברים האלה עם כל הכבוד, חסרי בסיס.
דינו להתבטל ס' 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה(מזונות) קובע - "הסכם בדבר מזונות של בגיר וויתור על מזונות כאלה ייעשו בכתב; הם ניתנים לאישור בית המשפט".
אין מחלוקת שחוק המזונות חל על ידועים בציבור. לפי ס' 2(א) לחוק, הוראות החוק לא יחולו על מי שחב מזונות לבן זוגו לפי דינו האישי. הפסיקה קבעה שבן זוג לעניין זה הוא בן זוג שנשוי למי שחב במזונות. החוק לא מוציא מתחולתו בני זוג שהם ידועים בציבור.
לפיכך דרישת הכתב לפי ס' 12 לחוק, חלה על ידועים בציבור. ידועה בציבור זכאית למזונות רק אם כך נקבע בהסכם בכתב בין הצדדים.
באופן תמוה הפסיקה שדנה במזונות ידועה בציבור מתעלמת מסעיף 12 וכפי שהראיתי לעיל אף יוצרת מצג שווא שהוא לא קיים.
ס' 12 מערער לחלוטין את כל ההלכות בדבר מזונות ידועה בציבור. הן מנוגדות לחוק, ודינן להתבטל.
אני גם לא רואה שום אי-צדק בכך. ידועים בציבור הם אנשים בגירים שהחליטו לחיות יחד ללא נישואין, ואם הם רוצים לשמור על זכויותיהם שיתכבדו ויעשו הסכם בכתב.
אם ידועה בציבור נדרשת לעזוב את הבית של בן זוגה, ולא טרחה לעשות הסכם-אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.
