מעטים הכירוהו בשמו המלא, עמיחי פאגלין.
הכול קראו לו, גידי.
פגשתי בו לראשונה באחד מימות האביב של 1946 על ספסל בגן ציבורי בפתח תקוה. היה זה זמן קצר לאחר התקפת האצ"ל על משטרת רמת-גן (פעולה בה נפצע ונלכד דוב גרונר הי"ד). לעת ההיא הייתי מגויס לפלמ"ח, למחלקה הימית בגבעת-השלושה. הימים ימי תנועת-המרי - והאוויר רווי במתח. כרבים אחרים שרוי הייתי בציפייה דרוכה, כשכינסו אותנו לעת ערב ל"שיח-חברים" עם הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מרשק. נקל לתאר את התדהמה, כשהמרצה, תוך התעלמות מהמאבק המשותף בבריטים במסגרת תנועת המרי - פתח בדברי הסתה נגד האצ"ל והכריז, שהגיעה השעה ל'סזון' חדש. להפתעתי, לא הכול היו הפעם תמימי דעים עם המרצה, ובאשר לי, גמרתי אומר להזהיר, ללא דיחוי, את ארגוני המחתרת.
אורגנה לי פגישה עם אחד ממפקדי האצ"ל, ובעודני מצפה לאיזו דמות עירונית מצוחצחת, אולי אפילו עם עניבה, הופיע לפניי, להפתעתי, איזה קיבוצניק, רזה, תמיר, במכנסי חאקי ובסנדלים, מציג עצמו בחיוך ולוחץ את ידי בחמימות, כאילו הכרנו מימים ימימה. לא ראיתי כל הבדל בינו לבין יתר הבחורים בשורות הפלמ"ח. הוא דיבר בפשטות, באורח חברי וללא כל התנשאות - ואף על-פי כן, חשת מיד שלפניך דמות של מפקד טבעי, שופע ביטחון עצמי, מישהו שניתן לבטוח בו ושתוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות.
זה היה " גידי ".
בעקבות אותה פגישה - שבנו והתראינו מספר פעמים, ובסופו של דבר, כעבור מספר שבועות, מצאתי עצמי בשורות האצ"ל, תחת פיקודו הישיר. "רזה, גבה-קומה, שיער שחור, עיניים עמוקות בוערות - אדם, שלא ידע פחד מהו", זה היה תיאורו של האיש, שבראש קומץ בחורים, בתכנון אסטרטגי מבריק - הוציא לפועל מבצעים נועזים ומסובכים, שבתנאי לחימה רגילים היו מצריכים הפעלתן של יחידות צבא סדירות, בהיקפים העולים לאין שיעור על כוחות המחתרת באותה תקופה. "את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכישרונו הצבאי גובל, ללא ספק, בגאוניות - יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה," אמר מנחם בגין.
הוא לא הפריז.
"היה זה הארגון הצבאי הלאומי, שהביא לפינוי האנגלים מארץ-ישראל," הצהיר וינסטון צ'רצ'יל: "חברי הארגון - הם שגרמו לנו כל כך הרבה צרות, שהיה עלינו להציב בארץ ישראל 80 אלף חיילים, כדי להתמודד עם המצב. הוצאות הצבא היו גבוהות מדי בשביל הכלכלה שלנו, והארגון - הוא שגרם לעלייתן של ההוצאות לרמה גבוהה כל כך." (New York 1961p.40 Ben Hecht, Perfidy). "לא האנשים עיקר - אלא האיש" הייתה האמרה החביבה על נפוליאון. גידי היווה, ללא ספק, הוכחה חיה לאותה אמרה. המושג בלתי-אפשרי לא היה קיים בתודעתו של עמיחי פאגלין. הוא הוכיח זאת בפיצוץ מלון המלך דוד, בהתקפה עלבית גולדשמידט, ויותר מכול, אולי, בכיבושה של יפו.
קשה להעלות על הדעת, שכוח המשימה, שפרץ את חומת כלא עכו, מנה שלושים וארבעה לוחמים, שהצעיר בהם היה בן 17, והקשיש בן 34. אולם העובדה נותרה בעינה.
אילו צריך היה לחדור למלון המלך דוד על-פי המושגים המקובלים בתורת הלחימה המודרנית - לא היו מספיקים לכך כל אנשי האצ"ל והפלמ"ח גם יחד. גידי הקצה לכך שמונה נערים, חסרי ניסיון קרבי של ממש, וגילם הממוצע לא עלה על 19; הוא חימש אותם במספר אקדחים וב"סטנים" ושלח אותם אל מול לוחמי הדיוויזיה המוטסת השישית, למודת הקרבות באירופה - להבקיע את "חומת יריחו" של השלטון המנדטורי בארץ. והם עשו זאת: באומץ, בתושייה וביעילות מדהימה. הביצוע כולו נמשך פחות מעשר דקות, וכמעט ללא קורבנות. אלמלא נתקלו באורח מקרי בקצין הקשר, מקינטוש - היו מסתלקים בלי להשאיר עקבות, ובלי שאיש היה יודע, כיצד ומתי היו שם . (ראה הפרק "פיצוץ מלון המלך דוד בספר "גידי - המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל).
לכך נתבעו יותר מסתם אומץ-רוח והעזה. לכך דרוש היה תכנון קפדני, מדויק, מהלכים זהירים ומחושבים - אך גם דקים ויעילים. לכל דקה חייבת הייתה להיות משמעות ומשקל.