קשה לגעת בזיכרון הכואב, בהדחקה המכבידה, בשתיקה החונקת. כתיבה של ילדי הדור השני לשואה סוחפת אותנו לעמידה אל נוכח האימה, למבט בנפשות שנשרטו בסתר, לניסיון להבין כיצד אפשר לספר את החוויה הזו, שנראית בלתי ניתנת להבעה.
בספרה של דליס, "לחזור ולגעת" - יש רצון כואב לחזור ולגעת בדברים.
וְלֹא יָדַעְתִּי לְסַפֵּר/ עַל יַלְדוּתְךָ כך פותחת דליס את שירה 'לזכר אבי' בבואה לתאר את ילדותו של האב בסלוניקי.
השיר פותח בתיאור אותו ילד "מחפש ביטחון בין בתים/ ולא ידעתי על פחדיך/ רק סיפרת על ילד/ ניצב מול אימת בניין שיקרוס עליו". עמוד 32.
הילד חסר האונים, הפחד והחשש מקריסה, הכום קם לחיים: אלה ציורים שמנסים להרחיק אותנו מן האש עצמה. דליס נזהרת מלהתקרב לסנה הבוער, היא שומעת בל: "שלי נעלייך". המשוררת משרטטת ציורים מרומזים, מתקרבת בחשש כבד, נשמרת מלעמוד לבדה בפני הנורא מכול.
יש מצבים שהעט נלאה מלספר: קשה לה, קשה לגעת בסיפור השואה, באחיותיו של האב שנספו בשואה. הכול מתועד בלשון חסכונית, בשפה שחוששת לעלות על גדותיה:
בֶּן זְקוּנִים לְשֵׁשׁ אַחְיוֹתֶיךָ/ יֶלֶד גִּ'ינְגִּ'י מְהַלֵּךְ בְּסִמְטְאוֹת סָלוֹנִיקִי מְחַפֵּשׂ בִּטָּחוֹן בֵּין בָּתִּים/ וְלֹא יָדַעְתִּי עַל פְּחָדֶיךָ. במקום לגעת ישירות בסיפור המשפחתי של האב שאיבד את אחיותיו בתופת הנוראה, בוחרת המשוררת לגעת במעטפת, מסביב: היא הולכת עקב בצד אגודל. ובוחרת להתחיל בתיאור חוויותיו של האב כילד, ילד מבוהל החושש שבניין יקרוס עליו.
התמונות שובות את הלב: אותו ילד קטן, בן זקונים במשפחה חי בעולם, שבו הוא הקטן וחסר האונים מכולם, וכל עולמו נסמך על האימא החזקה, על האחיות הגדולות: שש אחיות בוגרות ממנו, והוא כילד כבר חש את האסון הקרב. נדמה, כי הילד ניצב כצופה לבית ישראל, לבו מנבא לו את הרעות, את אובדן אחיותיו ואמו ברכבת לתאי הגזים. הקיר שעומד לקרוס, מספר לנו את הסופה המתקרבת.
דליס כבת לדור שני, מנסה לדלות פרטים מן התקופה הנוראה מרמזים, משברי מבטים:
וְלֹא יָדַעְתִּי וְלֹא שָׁאַלְתִּי וְלֹא סִפַּרְתָּ וְעַכְשָׁו אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל אי הידיעה קשה מנשוא, הבית שבו חיה היה טעון בהדחקה נוראה, והמשוררת כילדה לא שאלה. השתיקה קשה יותר, האב לא סיפר.
הסיום מעניק לכול קדושה נשגבה. בשתיקה הזו, שכל כולה הופכת להיות עמידה שחוחה מול הבלתי נודע, מול הבריאה כולה, נותר רק הזיכרון, נותרה המצווה לזכור ולשאת כמורשת.
וְהָיוּ לְאוֹת מְזוּזוֹת בֵּיתִי. כך מסתיים השיר כתפילה קדושה, כחלק בלתי נפרד מן הבית והחיים: הטוטפות יוותרו בין עיניו כתזכורת, ותפילת התפילין תיחקק במגילת המזוזה, כמו בכל בית יהודי. מורשת לעד.
ילדותו של האב היא ילדותה. המשוררת מאמצת את חייו ואת חלומותיו ורוצה לנשום אותם, כדי להבין מה קרה שם. מה הסתירו ממנה. בשיר 'סלוניקי' היא כותבת:
מְהַלֶּכֶת בָּרְחוֹבוֹת שֶׁלְּךָ, אַבָּא, הֵם חוֹבְקִים בִּי אוֹתְךָ, כְּבַת שֶׁחָזְרָה לֶאֱסֹף אֶת יַלְדוּתָהּ. עמוד 35.
המחסור אינו מרפה. משהו אבד למשוררת, ילדותה אבדה לה. החיים בצל שתיקת השואה בביתה, הותירה אותה חסרת ילדות. המשוררת מחפשת את דרכה, האם תמצא את חייה שהיו, וכל כולה היא חשה שילדותה נותרה במקום שם החלה השתיקה. בבואה לסלוניקי היא מנסה לאתר את חייה: ילדותה שלה נותרה עזובה ברחובות סלוניקי, והיא שבה שיבה מאוחרת לסלוניקי כדי לאסוף את ילדותה.
גילוי סודות העבר הופך למשימה בלתי נפסקת, וילדים זו בוודאי מועקה נפשית. אי-הידיעה רודפת אותם. גם לשון הסתרים יוצרת בהם מתח ומועקה, הרגשה שהם במסע ללא פתרון:
תְּמוּנָה שֶׁל סַבְתָּא עַל שֻׁלְחַן הָעֲבוֹדָה, "אַתְּ לֹא יוֹדַעַת, אַתְּ לֹא מִשָּׁם". איך יכולה ילדה לגדול ללא ילדות, איך יכולה היא לחיות שנים ללא ידיעה. פרטי התקופה הנוראה רודפים אותה, והיא אוספת אותה במלקטת דקה. שלושה פרטים נמסרים, וכך נחשף עולם של אב, שאחיותיו מתו בתאי הגזים, והנה הוא הילד הצעיר, מסתתר באתונה במרתף, ואנו סופגים באמצעות השיר הרגיש את הפחד: הוא סופר את ימי המלחמה במסתור, סופר את קופסאות השימורים שאגר.
המשוררת מנסה להשלים פאזל שחסרים בו חלקים, מקבצת פרטים שנראים שוליים. פרט לפרט. בשיר הקודם 'סלוניקי' היא מבינה שהיא אוספת שברים, ומנסה לבנות מהם תמונה שלמה יותר:
"בָּאתִי לֶאֱסֹף אֶת שְׁבָרֶיךָ". הטריטוריה של הזיכרון הופכת להיות הטריטוריה של חייה, של שירתה. המשוררת אוספת שברים ופרטים, מסמנת את גבולות הזמן והמקום. כאן חייה האמתיים, כאן ילדותה השכוחה.
בשיר אחר היא כותבת:
גַּם אֶת הַמְּעַט הַזֶּה יֵשׁ לְהַחְזִיק קָרוֹב לַלֵּב, לְהַצְמִיד כְּמַעֲטֵה פָּז, שֶׁיְּעַבֶּה אֶת הֶחָסֵר. בכיכר היא רואה בעיני רוחה את סבתה צועדת עם בנותיה, צעדת המוות, הן בדרכן למחנה המוות:
וַאֲנִי רוֹאָה בָּהּ צְלָלִיּוֹת סָבָתִי וּבְנוֹתֶיהָ עוֹמְדוֹת זְקוּפוֹת. וְאוֹתְךָ, אַבָּא, נַעַר בְּהִיר מַרְאֶה, בּוֹרֵחַ מִן הַהֲמֻלָּה. מַמָּשׁ כָּאן, לְיַד הָאַנְדַּרְטָה, זוֹעֲקוֹת יָדַיִם לְמַעְלָה. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹכָה, דִּמְעוֹתַי כְּנֶגֶד זְרוֹעוֹת הַיָּם, וּמִישֶׁהוּ אוֹמֵר קַדִּישׁ: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" תיאור הסבתא והבנות שנלקחו למחנה ההשמדה מתואר בצמצום, כי קשה לגעת בתופת הזו. השורות המצמררות מתארות אם ובנותיה עומדות זקופות, והיד הכותבת מתארת רק צלליות. מסך גדול עומד וחוצץ בין התקופה החשוכה הזו לבין חיי המשוררת:
המשוררת מקמצת במילים, רק צלליות, רק אותה זקיפות ועמידה אצילה בדרכן אל המוות. עיניה הן עיני הילד המביט באמו ובאחיותיו הנלקחות למחנה ההשמדה: אותו נער בהיר מראה, בורח מן ההמולה, מנסה להימלט מן המציאות הקשה. היא מנציחה תמונה כואבת, ידיים הזועקות למעלה.
הקריאה בין דפי הספר הטעון הזה קושרת בין שורות אלה לבין הילד, שברח להסתתר במרתף וסָפר את הימים. הידיים הזועקות מספרות הכול, במלים מעטות. המשוררת, ששבה ומלקטת את חייה, כאוספת שברים ברחובות סלוניקי, מביטה באותן צלליות מן העבר, באותו נער הנמלט מגיא ההריגה - וכאן נשבר הכול. מתנפץ לרסיסים. קשה לעמוד בזיכרון הזה הרודף אותה:
עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹכָה, דִּמְעוֹתַי כְּנֶגֶד זְרוֹעוֹת הַיָּם. גם כאשר היא כותבת שירים שאינם על סיפור השואה במשפחתה, אתה חש את הכאב בשתיקה, בהסתרת הדברים.
הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים מְבַקְּשִׁים אוֹתִי --- הִנֵּה אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת הַחֶלְקִיקִים וְעוֹרֶכֶת סֵדֶר חָדָשׁ. בשיר "אדם, אתה מקשיב" היא כותבת בפתח השיר:
אַתָּה מַקְשִׁיב לְמַה שֶׁאֵינֶנּוּ נֶאֱמָר אֶגְלֵי מִלִּים דִּמְיוֹנִיּוֹת נֶאֱסָפִים בְּמַאֲגָר וַעֲדַיִן אֵין הַמִּכְסָה מְסַפֶּקֶת. עמוד 38.
השיר כביכול מדבר על אדם וחוה, אך אווירת המלים העצורות אינה מרפה מן הספר הזה. כך גם בבואה לתאר את גורל יוסף בעל החלומות, את הסבל, את ההשלמה עם האַיִן:
רָחֵל לוֹקַחַת אַהֲבָה, מְמַלֵּאת בִּבְאֵר הַמַּיִם תְּשׁוּקוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבְעֵינֶיהָ טוֹרֶפֶת אֶת מְחַלְּלֵי אַהֲבָתָהּ. וְאַתָּה עַכְשָׁו אֵינְךָ - " טָרוֹף טֹרַף יוֹסֵף " בְּאֵר אִמְּךָ רֵיקָה. - עמוד 39.
רחל חיכתה כל חייה לילד הזה, באר התשוקות שלה הייתה רוויה, כולה אהבה. והנה התחלפה הבאר של החלומות והכיסופים בטרגדיה קשה. יוסף ילד חלומותיה בבאר אחרת, בבור ריק.
הבור הריק בבראשית מצויר בדרך אחרת, והוא עובר מטמורפוזה: הבור שזכה גם להעמקה במדרשים מקבל חיים בהארה אחרת, באותה מטאפורה של באר התשוקות: בארה של רחל, רחל שכה חיכתה ללידת הבן יוסף. והנה יוסף אינו. תודעת האין הקשה מנשוא, מציפה את הספר, וכאן אין מדובר בבור שבו יוסף מוסתר, אלא בבאר אמו שנותרה ריקה.
תודעת האַיִן, ההתמודדות עם האַין, אינה מניחה למשוררת. גם בבואה לתאר מעֵין אגדת אהבה, אנו חשים בריקנות ובאַין המאיימים על הכול, גם על שלמות האהבה:
השיר 'שבעה עשר מטבעות' יוצר קשר מיסטי מיוחד בין מטבעות לנדרים, בין אבני דרך המסמנים פסיעות, לבין לשון הכוכבים מלמעלה. הקשר בינו לבינה כמו נרמז ומקבל פשר בין סימני הדרך.
שִׁבְעָה עָשָׂר מַטְבְּעוֹת אַהֲבָה/ אָסְפָה אֶל נַרְתִּיק מִשְׁאָלוֹת גם בשירי האהבה, גם בשירי הניסיון להבין את החיים, אנו חשים את כובד השתיקה, את כובד החיים כאשר הכול נאמר בחיסכון, כאשר צריך לדלות פרטים במלקטת. מתברר, שהחיים בצל השואה יוצרים אווירה כה טעונה, שקשה להימלט ממנה גם כאשר שבים אל החיים הרגילים, גם כשמנסים לאחוז במפלט האהבה.
הנה כך כותבת המשוררת, כשהיא באה לתאר את היכולת להתמודד עם הפחדים, לבחון אותם:
עוֹד אֵין בִּי הַכֹּחַ לֶאֱסֹף פְּחָדִים בְּכַף יָדִי עמוד 55.
כשחיים את החיים בתוך שקט, בתוך שאיפה מתמדת לדלות רמזים מתוך השתיקה, קשה להסתיר את הזעקה, את הצלליות - ובסופו של דבר תמיד תחכֶּה סערה מעֵבר לשקט:
גַּם אִם אֵלֵךְ לְאַט תִּהְיֶה אוֹתָהּ סְעָרָה כך שרה המשוררת, ובלב כבד היא מתחילה לתפוס, שמעבר לחיים הזורמים לאיטם, בתוך השקט של אי-הידיעה, בתוך השתיקה, יש משהו שצפון מֵעֵבר. זו הסערה שתבוא, וקשה יהיה להתכחש לה. ילדותו של האב, ילדותה שלה בצל הפחד מן הבאות, כל אלה ממשיכים לרחף מעל.
השיר מסתיים בתפיסה, שיש להתגבר על אשליות והרגשות מדומות:
מִי יִתְכַּחֵשׁ לַסְּעָרָה נִנּוֹחוּת מְדֻמָּה מְאִטָּה אֶת צְעָדַי עמוד 13.
הסערה והאש קיימות כל הזמן. גם כשמנסים לחזור ולחיות את החיות הרגילים, לעצב שוב חיים של נינוחות. השואה והזיכרון מרחפים בין השירים, הולכים כעמוד אש לפני החיים.
מי שקורא בשירי הספר "לחזור ולגעת" יודע, אין סיכוי שלא לחזור ולא לגעת.
לכו אל הספר הכואב הזה, ראו כמה הזיכרון הזה הפך לחלק מהותי בזהות שלנו, ואין לנו אפשרות שלא לגעת באש ובגחלים. השירים האלה, הספר הזה, קוראים לנו לחזור ולגעת, לא לשכוח.