בשלהי גיהינום הטילים והפגזים שנחתו כאן עלינו במבצע "צוק איתן" - הצלחתי למצוא, כישראלי גאה, שלווה סטואית, מעוררת קנאה, בדרומו של היער השחור, הנושק לגבולות גרמניה ושווייץ. באיזור, הטובל כולו בירוק, כאילו עצר הזמן מלכת, ואיש בו פשוט לא שת אל ליבו את מה שעובר עלינו בארץ. ולדסהוט, עיירה גרמנית ציורית מימי הביניים, שבה התמקמנו 11 יום, היא גן-עדן תיירותי של ממש לשוחרי הרוגע והפסטורליה, ומהווה גם מוקד-משיכה לחובבי קניות אטרקטיביות במחירי-מציאה .עדות מוצקה לכך מצאתי בהמוני השווייצרים, הנוהרים אליה מדי יום, כדי לערוך בה את קניותיהם, מחמת היוקר הרב בארצם. במרכז העיירה ממוקם מדרחוב יפהפה, שיש בו כל מה שהתייר המצוי משתוקק לו: חנויות למכביר, במחירים מפתים; מסעדות, עם מעדני-תאווה של גורמה; גלידריות איטלקיות, ששום גלידה בארץ לא תשווה לכמותן; בתי הימורים מסביב לשעון, ובקייץ חמים של ירח אוגוסט גם שפע אטרקציות של בידור לשמו ובהן מופעי אמנים מרהיבים, בימות של סרטים, קרקס מהמם ועוצר-נשימה, משחקי-חברה וקריוקי, ואפילו לונה-פארק מאולתר.

אמון מלא

התייר הישראלי המצוי עדיין לא הגיע לכאן, מן הסתם בשל הסיבה שולדסהוט אינה ממוקמת על דרך המלך, שאותה נוהגים בדרך כלל סוכני הנסיעות ואתרי האינטרנט להציע ללקוחותיהם. הפספוס הגדול הוא, כמובן, של התייר, מעצם העובדה שכבולדסהוט יש ביכולתו למצוא הרבה ממה שאין באתרי התיירות הממוסחרים. בית המלון, למשל, שבו התאכסנו, בנוי על אמון מוחלט בתייר המתגורר בו והוא אינו נדרש לשום ערובות-ביטחון - לא בצמוד להזמנת החדר שלו, טלפונית, ואף לא בעת הגעתו אליו. אם לא די בכך, הרי שאין עליו למלא אפילו טופס-רישום פורמלי והוא גם לא מתבקש להציג את כרטיס האשראי שלו לביטחון המלון, אולי בשל העובדה המשמחת כל כך שהרמייה היא עדיין כאן מחוץ לתחום. כך או אחרת סומכים במלון על התייר המתאכסן בו שישלם את חובו בעת עזיבתו, ולדברי בעליו - איש עוד לא הונה אותו. בעצם הימים האלה, של מחצית חודש אוגוסט, רבה במיוחד השמחה בעיירה השלווה בעטיו של פסטיבל קירבי למוזיקה פולקלוריסטית, המציין 500 שנה לראשית מסורת חגיגות הפולקלור בה. לכבוד האירוע, הנמשך חמישה ימים, קושטו רחובותיה בדגלים ובאורות ססגוניים ותושביה לבשו בגדי-חג צחורים, כשעל ראשיהם מגבעות שחורות ועגולות. תזמורות של כלי-נשיפה מנעימות לנופשים את זמנם בשירי-לכת ו"יודל", כמיטב המסורת המקומית.

מלחמה ושלום

אטרקציה מיוחדת היא שוק העתיקות, שנפרס לאורך המדרחוב, והמציע פרטי-פולקלור מקומיים מן המאות הקודמות, אותנטיים וללא זיופים. אפשר להגיג כאן מריהוט ועד לאביזרי-בית, אבל בסגנון של ימים עברו, שכדי לרוכשם צריך, כמובן, מידה רבה של נוסטלגיה. את הרוגע העוטף את העיירה כאילו מפרה באחת "מיליטריה" - חנות "מלחמתית" עתירת-ממדים למכירת ציוד צבאי רבגוני, הנושקת למרעז המדרחוב שלה. למען הגילוי הנאות צריך להודות ש"מיליטריה" אינה יכולה שלא לצוד את עינו של מי שחולף על פניה. רובים ואקדחים, תחמושת, מתקני-קליעה, תלבושות, כובעים צבאיים ודרגות הם רק מעט מן השפע המוצע כאן חופשי-חופשי לכל דיכפין - רק שיבוא. כמה אירוני ש,מיליטריה" היא, בעצם, הניגוד הגמור לאופייה של העיירה השלווה, שהפשע הוא ממנה והלאה, ושבה לא נאלץ, עדיין, שום שוטר להציב את רגליו כדי לשמור על הסדר ברחובותיה. הלוואי עלינו! ואולי זו גם הסיבה לכך שעסקיה של "מיליטריה" צולעים למדי, מה שאינו מטריד יתר על המידה את בעליה. "זהו הבייבי שלי" - הוא מעיד על עצמו באוזנינו בגאווה בלתי-מ וסתרת, לבוש כולו, מכף-רגל ועד ראש, בתלבושת צבאית וחמוש ברובה. זר כי יזדמן לחנות עלול לקבל את הרושם המוטעה שמדובר במוזאון צבאי, או, לחלופין, ברוחות-מלחמה. ובהקש לכך - את רוחה הפציפיסטי של ולדסהוט מאפיין גם הכור הגרעיני שבמבואותיה, ש/בו מופקת אנרגיה למטרות-שלום בלבד.