נקמת המובסים והנואשים (פרק א')

שמעוני לא היה מצליח להשתלט על עלילה מרחבית כל כך, כרונולוגית, גאוגרפית ואנושית, אלמלא בחר להתרכז בעיקר בשלוש שנים מתוך מרחב הזמן של עלילת הרומן, והן 1904, 1910 ו-1994 (תאריכים אלה מתנוססים בראשי הפרקים המתאימים וכדאי לקורא להסתייע בהם). ב-1904 חברו איליה פוליאקוב היהודי מרוסיה, ד"ר אד מקנזי הרופא מאנגליה וטנזין מלדאק שבהודו לנקום את נקמתו של מקנזי במניאני, "איטלקי נמוך קומה, מקריח, פטפטן בלתי נלאה, יהיר, מתנשא, גנב נשים" (563), שגנב ממנו את אשתו, קייט, במהלך שהותם בחופשה ברומא בקיץ שנת 1897. ב-1910, כחמש שנים אחרי שביצעו את הנקמה, הניבה נקמתם סוף-סוף תוצאה, ולאו-דווקא את זו שמקנזי קיווה לה. ורק ב-1994, עשרות שנים אחרי ששניים מהשלושה, תחילה איליה (שהתאבד ב-1905) ואחריו מקנזי (שנפטר ב-1922) כבר לא היו בין החיים, הגיע אמנון, נכדו של איליה, אל העיר לֶה, שבה נרקמה הנקמה בשנת 1904, ופגש בה את נוואנג, נכדו של טנזין, ושמע מפיו את תוצאותיה הסופיות של הנקמה ההיא (947-932) - נקמה שאותה הניבה סיבה בנאלית, שהתרחשה בקיץ 1897 ברומא. אף שלנקמה הזו הוקדשו רוב פרקיה של יצירה מורכבת ורבת דמיון זו, לא ממנה יסיק הקורא את המסקנה שאליה חתר יובל שמעוני בכתיבת "קו המלח" - על כשלונה של ההיסטוריה לחרוג משגרת מהלכה - אלא יהיה עליו להסיק מסקנה עגומה ולא מעודדת זו על ההיסטוריה מהמידע הביוגרפי על שלושת הנוקמים, ש"המספר" היודע-כל פיזר ברחבי העלילה של "קו המלח". כדאי מאוד לקורא להטות אוזן ל"מספר" ביצירה הזו, כי זהו "מספר" רב-יכולת ובלתי-שגרתי, המפליא לשנות אסטרטגיות של סיפֵר, כדי להזרים ברצף בצד תודעתו גם את תודעתם של רבים מגיבוריו, וגם מלהֵט בלשונו לפי הצורך. וברוח עצה זו, הבה נטה אוזן לאתגר המרכזי שהציב לנו בסיפור המעשה: לפענח את מניעיהם של השלושה שחברו ב-2004 לביצוע הנקמה ב"גנב הנשים" האיטלקי. וכך הציג בפנינו את האתגר הזה: "היה אז רק רצון לנקום: הוא (מקנזי) במי שגזל ממנו את אשתו הראשונה ברומא. טנזין במי שהשפילו את אביו בדֶהרָדוּן, והרוסי (איליה פוליאקוב), במי הוא רצה להתנקם, על כך לא הייתה (למקנזי) תשובה ברורה" (560. כל ההדגשות כאן ובהמשך אינן נמצאות במקור).

מבין השלושה גלוי לחלוטין הוא המניע של ד"ר אֶד מקנזי לרצות לנקום באיטלקי שגנב ממנו את קייט. מקנזי נולד למשפחת איכרים בכפר לא גדול במחוז אוקספורדשֶר באנגליה בסוף שנות ה-60' של המאה ה-19. על-פי טבעו, שלא היה הרפתקני, היה מקנזי אמור להשלים בהצלחה את התוכנית שהועיד לחייו אחרי שסיים את לימודיו כווטרינר: לחזור לכפר ולחיות בנופו הפסטורלי עם קייט, צעירה עירונית ומצודדת עין שבה התאהב. אך מאחר שקייט מאסה בחיי הכפר אחרי שנה אחת, השקיע מקנזי ב-1897 את כל חסכונותיו הצנועים במימון חופשה ברומא כדי להציל את נישואיו לה. בן כפר כמוהו לא יכול היה לשער מראש את מה שהתרחש אחר כך לשניהם ברומא. מניאני, איטלקי חלק-לשון וכריזמטי, שהיה אז עדיין מרצה זוטר באוניברסיטה, נתלווה אליהם במהלך ביקוריהם באתרים ההיסטוריים של העיר וכבש את ליבה של קייט בהסבריו המלומדים עליהם. בוקר אחד חזר מקנזי בן ה-30 מהדואר אל חדרם במלון וגילה על השידה מכתב של קייט שבו הסבירה לו את מניעיה לעזוב אותו למען מניאני (128-127). מושפל ונסער החליט מקנזי לא לחזור מהטיול הזה לכפר של אבותיו באנגליה, אלא אימץ המלצה של שני מלחים אנגליים בעלי עבר מפוקפק, שאותם פגש בבר שבו ניסה להטביע את יאושו בשתיית אלכוהול, והפליג בספינה להודו - המושבה הגדולה של אנגליה במזרח הרחוק. וגם בהגיעו להודו, לא נשאר מקנזי בבומבי, העיר הגדולה והסואנת, אלא הצפין אל לֶה, הבירה הקטנה והנידחת של מחוז לדאק, מחוז מדברי בשיפולי הרי-ההימלאיה ההודיים, כדי לנהל שם בית חולים קטן שייסד המיסיון עבור המקומיים. ושם, אחרי כעשר שנים שבהן הפך מווטרינר לרופא המטפל במחלות של בני אנוש, ואחרי שזכה בכספי ירושה מדודתו, זו שהפצירה בו בעבר לא להינשא לקייט, החל לממן את הנקמה שלו ב"גנב הנשים" האיטלקי, ושיתף בה את השניים שגם בהם בער הרצון לבצע נקמה - טנזין במשפילי אביו, ואשר לאיליה - נברר בהמשך במי רצה לנקום. את המתכון שהיה דרוש לו למימוש הנקמה במניאני, שמע מקנזי מהעיתונאי של "חדשות סימליה": "קצת סיפורי אֵלים, קצת תור זהב, קמצוץ אֶטְיוֹלוֹגי בְּרוּפִּי, מערבבים את הכל יחד ומחממים קצת, ומה מקבלים? מה שהדתות ניזונות ממנו" (184) - בדייה שלא רק הדתות הממוסדות מתפרנסות ממנה, אלא גם ארכיאולוגים רודפי תהילה ושרלטנים הסוחרים בעתיקות מזויפות מרוויחים ממנה. ואילו טנזין הוסיף למתכון את חומרי הבדייה מהמעשיות שהתהלכו בין הלדאקים בצפון הודו על מרחב החולות השומם של מדברם, מדבר טקלמקאן. המעשיות סיפרו כי בעידן קדום היה במחוזם ים גדול שספינות הפליגו בו, והאלים הפכוהו למדבר כעונש על חטאיהם של בני האנוש. משום כך מתייצבים הלדאקים פעם בשנה לאורך קו המלח, שעד אליו הגיעו מי הים, ומתפללים שהאלים יביעו את מחילתם לאנושות על חטאיה על-ידי השבת הים הקדום (793), כדי שהמדבר שלהם יחזור להיות שוב ים שוקק חיים. אף שהמסע להטמנת הממצאים המזויפים בחולות המדבר (מגילה הכתובה באותיות עבריות על נייר עתיק, עוגנים נושנים של ספינות, ומטען של צדפים ומלח לפיזור בקו המלח המשוער של הים האגדי), מסופר בחלקו השלישי של הרומן, פוזרו קטעים רבים על תכנונו ועל ההכנות בשני החלקים הראשונים של הרומן. יתר על כן: גם תוצאותיה של הנקמה נדחו כמעט עד סופו של החלק הרביעי שלו. סהדי במרומים, שאינני גוזל אפילו קמצוץ של הנאה מזו המצפה לקורא מהקריאה ברומן המרתק הזה בחשיפת התוצאות של המסע הזה. תחילה, אחרי שהמסע למקום ההטמנה של הממצאים הללו הושלם בהצלחה במהלך 1905, נאלץ מקנזי להמתין חמש שנים תמימות עד שמניאני נפל בפח שנטמן במיוחד למענו. וגם אז התברר לו להפתעתו, שגילוי הממצאים המזויפים בקו המלח דווקא הביאו למניאני תהילת חוקרים וקידום אקדמי במשך כעשור שנים. ורק בתחילת שנות ה-20', אחרי שהממצאים ממדבר טקלמקאן נבחנו ונחקרו על-ידי מתחריו של מניאני והתברר שהם מזויפים, פרצה השערורייה, שבעקבותיה התאבד מניאני בדירתו ברומא (946). ספק אם קבלת התוצאה הזו בשנת מותו ב-1922, אחרי שחלפו 25 שנים מאז החליט לנקום בקייט (636) ובמניאני (794), העניקה למקנזי את התמורה שקיווה לה מהשקעת הירושה של דודתו במימון הנקמה בשניהם.

לטנזין, "איש שיירות רזה וקודר" (106), לא היה כמובן שום עניין בנקמה האישית של מקנזי באיטלקי שגנב ממנו את אשתו ברומא, שהרי טנזין מעולם לא יצא מלדאק, וגם בה כבר ראה עוולות גדולים יותר שעשו הסאהיבים (האדונים הלבנים מאירופה) לבני עמו. וגם אם ניהל עבורם בנאמנות ובהצלחה שיירות במורדות ההודיים של רכס הרי ההימלאיה, לא מאהבה אליהם ביצע כך את תפקידו, כי סלח להם על העוול שעשו לאביו, אלא רק כדי לפרנס בכבוד את משפחתו. אביו של טנזין העריץ את האנגלים והעריך אותם כאֵלים (93). ומאחר שלא היה מוכשר ממנו ומסור ממנו בין הסיירים בשירות המודיעין של האנגלים בהודו, הטילו עליו את המשימה הקשה והמסוכנת ביותר: לחדור לטיבט בתחפושת נזיר כדי למַפּוֹת את הרמה הטיבטית. אך לאחר שהשלים את המשימה "ייחסו שולחיו את המפות ששרטט לדמיונו ולכשרון השרטוט שלו ולא למדידות של ממש" (91). החשד הזה ביושרתו וגם פיטוריו מהשירות שברו את רוחו של הסייר הלדאקי הנאמן, ומאז הסתגר אביו של טנזין בכוך חשוך בשוק של לֶה והתפרנס מתיקון בגדים משומשים. על-ידי הצטרפותו לנקמה, רצה טנזין לנקום ב"אֵלים" המתנשאים מאירופה שכה השפילו את אביו (95). וייתכן שבעיניו לא היה מניאני "גנב הנשים" הגרוע שבהם, כי מיד אחרי שהשלים בהצלחה את ניהול מסע ההטמנה של ממצאי ההונאה שהיו אמורים לגרום למפלתו האקדמית של מניאני, עוד לא בא טנזין על סיפוקו ודהר אל דֶהרָדוּן, המפקדה של המודיעין האנגלי, "ובצעד נמרץ נכנס אל לשכתו של הקולונל ואמר לו בלי מורא מה הוא חושב על הדרך שבה ניצלו את אביו ואחר כך התנכרו לו", והשלים את הבעת דעתו על הצבא הבריטי ועל האימפריה האנגלית בתלישת המפות ששרטט אביו ובקריעתן. ועל כך הועמד כמובן למשפט וגם נאסר (768).

דווקא אחרי שחשף את מניעיהם של מקנזי ושל טנזין להצטרף לביצוע הנקמה במניאני, בולטת הימנעותו של "המספר" לפרש את מניעו של איליה פוליאקוב לחבור אליהם. ומאחר שהחליט להעביר אל הקורא את משימת המענה על השאלה: "במי הוא רצה להתנקם?", כדאי לקורא להניח, שגם במקרה של איליה עליו לחפש את המניע שלו להצטרף לביצוע הנקמה במניאני באירועים שחווה קודם לכן בחייו הקצרים (1905-1881). וזו משימה בהחלט לא פשוטה, כי הללו, כזכור, אינם מסופרים ברצף אחד וגם לא בסדר הכרונולוגי שבו התרחשו, אלא מפוזרים - בשיטתו המיוחדת והמוקפדת של "המספר" ברומן הזה - על פני רוב עמודי העלילה (עובדה זו משתקפת במספרי העמודים המפנים לקרוא בשני כרכי הרומן את המסופר בהם על האירועים הללו). איליה נולד בכפר בִּיחוֹב ב-1881, שהיא השנה שבה נרצח הצאר אלכסנדר השני. בנעוריו היה קורבן להתעללות קשה של נערי הכפר הנוצריים, שגלגלו אותו, את הנער היהודי, שוב ושוב בחבית במורד גבעה כדי להטביעו במים הקרים של נהר בֵּרֵזיִנָה (87-79), אחרי שהטביעו בהם תחילה תיִש חסר ישע (55-52). בהגיעו לבחרות השביעה אותו אמו, כמו ניבא לה ליבה ששכניה הנוצרים בביחוב עוד יתגלו כגרועים מבין הרוצחים: "תיסע ואל תחזור לפה יותר" (441). ואיליה אכן עזב את ביחוב ונסע למינסק, שבה התגורר כשנה במקומות עלובים, רָעַב ללחם והיה קורבן לניצול של מעסיקים שונים (178-177). ב-1903, אחרי שנה במינסק ובטרם שמלאו לו עשרים, החליט איליה לנסות את מזלו בפטרבורג הבירה. בצאתו ממינסק לא ידע כי מאשה, הבחורה שהכיר שם בחנות הסדקית של קרוביה, הייתה כבר מעוברת ממנו (356-344), כשם שלא שיער לאיזו זוועה ייקלע כשיחזור לביקור בכפר ילדותו (428). את הבריונים שגלגלו אותו בחבית בעודו נער כדי להמיתו, ראה כעת מנהיגים את הפוגרום ביהודי הכפר. מכל המקומות שבהם נטבחו יהודים בפרעות שזכו מפי ההיסטוריונים לכינוי "הסופות בנגב", זוכרים, בזכות הפואמה "בעיר ההרגה" של ביאליק, בעיקר את הפרעות בקישינוב, בירת מולדביה. אך גם תיאורו של שמעוני את הטבח שבוצע בביחוב דרך עיניו של איליה, מזעזע באותה מידה. מבין חרכי המסתור שלו ושל אמו בעליית הגג של ביתם ראה איליה במו-עיניו כיצד רוצחים הפורעים מהכפר את אביו (434-433). ואלמלא אמו שעצרה בעדו, היה איליה ודאי יוצא נגדם מהמחבוא בעליית הגג והיה נרצח עם אביו. זו הייתה הפעם הראשונה שאיליה ראה את המוות במו עיניו (655).

אחרי הפוגרום יצא איליה מביחוב, והפעם כדי לא לחזור אליה לעולם (453). הוא הגיע אל פטרבורג הבירה בהחלטה מגובשת להצטרף למהפכנים, כי כמו רבים מהיהודים האמין כי גם ליהודים יוטב, אחרי שהסוציאליסטים ימגרו את שלטון הרשע של הצארים. תחילה הטילו עליו במחתרת לחלק כרוזים, אך עד מהרה שיתפו אותו גם בפעולות מסוכנות יותר. בהתנקשות בשר הפנים הוטל עליו לנפנף במטפחת מחדרו בקומה השלישית של המלון, כדי לסמן למקסימוב, האיש שהחזיק בפצצה, שהמרכבה של השר נכנסה לרחוב (115-114). אלא שאיליה לא ברח מיד אחרי שהוטלה הפצצה, כפי שהורו לו לעשות, אלא צפה מבועת מחדרו כיצד שומרי הראש של השר מענים את מקסימוב שנפצע בהתנקשות (133), ואחר כך "רבץ במלון יממה וחצי עד שתפסו אותו השוטרים והחיילים והבלשים" (224). חקירתו של איליה בבולשת על-ידי שני בלשים (פרדישצ'נקו וטיילין) הייתה ממושכת ואכזרית (358), אך גם כשעינו אותו, הוא לא חשף את שמות חבריו במחתרת (338). אף על-פי כן היה חשוד בעיני מפקדיו (ורה ודוכין), אחרי שהבולשת שיחררה אותו במפתיע, ולכן עיכבו את המשימה הבאה שרצו להטיל עליו, את רצח מישה לוין שבגד בארגון (290). לפיכך החליט איליה על דעת עצמו לבצע את המתת לוין באקדח שנמסר לו, אך מאחר שהשתהה, נהרג לוין לבסוף מפליטת כדורים מאקדחו. הפעם לא התעכב איליה עד שיגיעו השוטרים והבלשים לאסור אותו, אלא נמלט מפטרבורג. אך במקום לעלות לרכבת הנוסעת מערבה, כדי להמשיך את הרבולוציה הסוציאליסטית באחת מבירותיה, עלה על רכבת הלילה הטרנס-כספית והגיע בה אל קשגר. בפרק שבו נפתח הרומן מצטייר איליה לקורא כאדם נואש, ואלמלא עצר בעדו הילד סַשׁה, "איש קטנטן שהתבגר בטרם עת" (616), היה איליה קופץ כבר אז אל מותו מגג האכסניה. בזכות ילד זה שהמשיך אחר כך להצילו פעמים נוספות (626), עוד הספיק איליה לסייע לטנזין להיחלץ משומרי הקונסול הרוסי בקשגר (95), להשלים את המסע אל לֶה הנידחת (אם כי הגיע לטיפולו של ד"ר מקנזי בבית החולים של המיסיון עם רגליים קפואות ועל אלונקה, אחרי שהפוני שעליו רכב מעד ושמט אותו למי הנהר הקפואים) וגם להצטרף, אחרי שהבריא, למסע הנקמה של מקנזי במניאני "גנב הנשים". האם התעקש איליה להצטרף למסע המפרך אל לב מדבר טקלמקאן מתוך הכרת תודה לטנזין ולד"ר מקנזי על הטיפול המסור שלהם בו, הראשון עד שהגיעה השיירה אל לֶה, והשני במשך השבועות שבהן היה מאושפז אחר כך בבית החולים, או שמא מניע אחר ולחלוטין לא אישי, המסתתר באירועים אלה מחייו עד שנת 2004, עונה על השאלה של "המספר": "במי הוא רצה להתנקם?".